אריג של כאב שחוטיו השזורים זעם ועצב נפרם ונפתח מחדש, והפעם – נהרס

היא התבוננה בו מרחוק, משוחח עם חבורת הנערים שהתגודדה סביבו.
אחרי הבגידה, הכאב הנורא שגרם לה, היא החליטה לחזור אליו.
כשנודע לה ביום ההוא, שהוא שכב עם לייסר, היא לא הופתעה. היא שמה לב לפלרטוטים שלו, לנגיעות האינטימיות שלו עם לייסר. אבל כן כאב לה. ברגע ההוא, היא הרגישה חום חזק בחזה, שאיים להתפוצץ, ודמעות נוראות נגרו בעיניה. והכל בגללו. בגלל הנער יפה התואר שהבטיח לה אהבתו, בגלל הנער יפה התואר שרק שיטה ברגשותיה. היא רצה לשירותים, כשחברותיה קוראות לה, כשהוא זועק לה, היא מאיצה. היא נכנסה לאחד התאים, התיישבה ובכתה. בכתה, ובכתה, ובכתה. כשנשמע הצלצול להיכנס לכיתה, לא היה לה אכפת. היא רצתה להיבלע על ידי האדמה, לשקוע עמוק בקרקע ולא לחזור ולראות אותו יותר. לא לפגוש בו יותר.
הימים הבאים עברו עליה בטשטוש, בדיכאון.
ואז, לפני כמה שבועות, הוא פנה אליה. לראשונה מאז הבגידה הזוועתית, הוא דיבר עמה ישירות, פנים מול פנים. הוא התנצל, הוא אמר כמה הוא מצטער, הוא אמר שהוא מבין שעשה מעשה נורא, ושהוא עצמו נשבר מהפרידה ממנה. הפרצוף שלו היה כל כך עצוב וכעוס על עצמו, וקולו נשמע כל כך אמין.
היא סלחה לו, כמובן, והם חזרו. מאז ועד עכשיו, היא הרגישה את החזרה לשגרה, את חיבתו ומגע שפתיו המתוקות להם כל כך התגעגעה.
כעת, היא שחקה בשיערה, בזמן שחברותיה דיברו ופטפטו. ואז היא ראתה אותו נכנס לבניין. זה הפך להיות חשוד לאחר שעברו עשר דקות לערך והוא עדיין לא חזר. "אוממ, בנות, אני הולכת לשירותים." היא אמרה, כשהן הנהנו פנתה ונכנסה לבניין. היא רצה לשירותים- ונאלמה דום. היא קפאה למראה החבר שלה מתנשק עם לייסר, נשיקה לוהטת וחסרת מעצורים. הם התנתקו, לייסר הבלונדינית בעלת עיניי הנץ והוא, בעל השיער החום והעיניים השחורות. היא הרגישה את ההרגשה הנוראה ההיא שוב, את העצב, דמעות מציפות את עיניה ולבה מלובה בזעם בלתי פוסק, על הבגידה הנוספת. הוא הביט בה, "אני- אני כל כך מצטער-"
"אין לך על מה להצטער, חוץ מעל העובדה שאתה זבל. חתיכת זבל ענק ומכוער." היא אמרה לו בקול קפוא וברחה משם.
ימים למחרת חברותיה נחמו אותה, אמרו לה שהוא לא שווה אף דמעה שלה. היא התגברה עליו במשך הזמן, ונפתחה לרגשות נוספים. ואז, אחרי חודשים, הוא פנה אליה. הוא ביקש סליחה, רצה שיחזרו-
"לא." היא הנידה בראשה בתקיפות, "גרמת לי כל כך הרבה כאב. אריג של כאב שחוטיו השזורים זעם ועצב נפרם ונפתח מחדש, והפעם – נהרס. מצטערת.."
היא הלכה, כשעצב שוצף בה בשנית. אבל לא נורא. לפחות זה נגמר.