אתה אוהב אותה, היא אותך, והלב שלי נשבר..

ליסה פגשה בלוקאס בדרך לספרייה, כשהגיע מהכיוון הנגדי.
"היי ליס." אמר ונופף לעברה.
הוא קרא לה כך לעתים רחוקות, ולשמע קיצור שמה היא נזכרה בנשף הקיץ מלפני שני סמסטרים, שלאחריו יותר לא קרא לה כך.
"היי, לוקאס," היא חייכה בחזרה.
"את הולכת לספרייה?"
היא הנהנה בראשה לאות אישור.
"טוב, ממש לא כדאי לך, מפוצץ שם לגמרי בגלל תקופת הבגרויות והבחינות וזה. רק בנס הצלחתי לצאת משם מבלי שיעיפו עליי נעל כי בטעות מעדתי על הרגל שלהם. חוצפנים של ממש, אלה." אמר בפרצוף חמוץ.
היא צחקה, ותוך כדי השתדלה לא להפיל את ערימת הספרים שאחזה בידיה.
"צריכה עזרה?" שאל לוקאס בכוונה טובה, ולקח בזרועותיו מחצית מהספרים שלה.
"תודה," אמרה ליסה, נזהרת בכל מילה שלה. היא פחדה לפלוט משהו שירמוז לו על רגשות החיבה שלה כלפיו, שלמורת רוחה עדיין לא התפוגגו לחלוטין, גם כאשר בסמסטר הקודם היא למדה בכלל בבית ספר בשווייץ. הם הלכו יחד בדממה מביכה שכזו.
"אז אני אלך ללמוד בחדר שלי, אם ככה." אמרה ליסה בסתמיות.
הוא הנהן וחתך לעבר מסדרון אחר המוביל לגרם המדרגות למעונות הבנות. כשהגיעו לבסוף לחדרה של ליסה, לוקאס פתח לה את הדלת בידו האחת, ובשנייה נשא את ספרי הלימוד הכבדים שלה. הם נכנסו לחדר, והניחו את הספרים על שולחן הכתיבה. שיערה הזהוב של ליסה נשמט על לחייה, והיא הסיטה אותו הצידה בביישנות. החדר לא היה שונה משאר החדרים במגורי הבנות- חלון פתוח לרווחה, דרכו חדרו קרני השמש השוקעת, (והטילו צללית על שיערו החום, שנשמט על עינו הימנית, של לוקאס) ליד מיטה עם מצעים לבנים חוץ מפוך אחד גדול מקופל בצבע כחול. מעל שולחן הכתיבה, עליו ניצבו מנורה וכוס ללא ידית המכילה כלי כתיבה, היה מדף מלא מן הקצה האחד למשנהו בספרים. מרחוק יותר עמד דומם ארון עץ, לא גדול במיוחד ולא קטן במיוחד. ליסה אהבה את החדר הזה, והתגעגעה אליו במשך כל הסמסטר בו לא שהתה בו כבדרך קבע.
"תודה, לוקאס,"
"על לא דבר," צחק צחוק מתנגן ונעים.
ליסה חייכה אליו. "אתה…" אבל אז המילים נתקעו בגרונה כגוש מעיק ומכביד. יש לו חברה, אסור לה להתנהג ככה. היא יכולה להמשיך ולאהוב אותו בסתר לבה, אבל אסור לה להתדרדר, זה יהיה נורא לגנוב אותו מרייצ'ל.
"אני…?" שאל לוקאס בחיוך הכובש הזה שלו, שגרם ללבה של ליסה לפרפר כל פעם מחדש.
"…נחמד. אני שמחה שאנחנו עדיין ידידים, אחרי הכול."
"כן, טוב, תודה! אני הולך עכשיו לרייצ'ל, אז.. ביי," הוא צחק, יצא מהחדר ונעלם בהמשך המסדרון, מותיר את ליסה מתבוננת, שבורת לב, ודמעה קטנה הנוצצת כבדולח זולגת במורד לחייה.