בוכה אל תוך הדף

אני יושבת לשולחן הכתיבה בחדר שלי, חדר כזה כמו של בובות ברבי בלונדיניות. אתם יודעים, קירות בצבע ורדרד, וילונות בצבע ורוד פוקסיה, מצעים בצבע בורדו, נצנצים וזה. החדר שלי ככה כי עיצבתי אותו כך כשהייתי ילדה קטנה, אבל אמא הבטיחה שהשנה נעשה שיפוץ ונשנה את העיצוב של החדר למשהו בוגר יותר, לפחות ככה אני קוראת לזה. אבל זה לא העניין. אני בוכה עכשיו לתוך דף כזה ששרבטתי בו את המילים, "I Love You.. And You Don't Know". זה מוזר, כי בעצם רק בדקה התשעים אזרתי אומץ להגיד לו מה אני מרגישה כלפיו, אבל..

"אני מה-זה מצטער, מייגן, אבל נוכל לשמור על קשר אינטרנטי!" הוא ניסה לפייס אותי.
עמדנו על יד תחנת הרכבת התחתית, קצת רחוקים מהתחנה עצמה, כי רצינו לדבר בפרטיות ולא מול המשפחה שלו.
"א-אבל- אתה- למה לא אמרת לי כלום?! אני אמורה להיות ידידה שלך!" אמרתי בהתרסה, לבי פועם במהירות מרוב כעס וכאב.
"לא רציתי לצער אותך.." הוא מלמל בבושה, וכמעט היא נדמה לי שהוא הסמיק כאשר הסיט את מבטו הצידה, מתבונן במדרגות היורדות אל הרכבת התחתית.
"זה לא תרוץ! זה הרבה יותר קשה עכשיו, כשאני לא מוכנה ואתה כבר עוד רגע עוזב!" כמעט צרחתי את המילים.
"אני מצטער, באמת, אני לא התכוונתי שזה ייצא ככה! אני מבין אותך, ו- היי, אל תבכי.."
"א-אתה לא מבין כלו-לו-ם, בכ-כ-כלל.." אמרתי תוך כדי השתנקויות והתייפחויות והדמעות הגדולות והחמות זלגו במורד לחיי האדומות מרוב כעס. הוא התקרב אליי ועטף אותי בזרועותיו. הרגשתי בשרירי הזרוע שלו מתרפקים עליי, אפילו מבעד לשרוולים, והוא כאילו קרן אנרגיה חמימה ומשכרת. מבלי להתכוון, הלב שלי עשה סלטה אחורית וצמרמורת נעימה חלפה במורד גבי עד לקצות אצבעות רגליי. לעוד כמה רגעים היינו ככה, חבוקים, ואז ניתקנו. הבטנו זה בזה במעט מבוכה. השיער השחור נפרע והעיניים האפורות שלו נראו פראיות, וכפתור במעיל שלבש היה פתוח. הסטתי אל מאחורי אוזני קווצה בצבע כחול. האמת שהשיער שלי שחור, אבל צבעתי לפני כמה שבועות מעט קווצות (בצד שמאל ובקצוות) לכחול לילי. צבע מהמם. מחיתי את שובלי הדמעות שבמורד לחיי הסמוקות והרמתי את מבטי בחזרה.
"אני צריכה להגיד לך משהו." אמרתי, לא יודעת מהיכן יוצאות המילים.
הוא הביט בי בצפייה וחייך חיוך מזמין.
"אני- תראה-" אבל לפני שהספקתי להשלים את המשפט, אחותו הקטנה צצה במעלה המדרגות, שתי הצמות מקפצות בצידי ראשה.
"אוליבר, קדימה, הרכבת עוד מעט יוצאת מהתחנה!"
אוליבר הנהן לעברה ואז החזיר לי מבט מתנצל, "מצטער, מייגן, נדבר בפלאפון, טוב?" הוא מיהר אחרי אחותו, ואני הבטתי בגבו הנעלם במבט מרוסק.

ועכשיו, אפילו שהפלאפון מצלצל ואני יודעת שזה הוא, אני ממשיכה לבכות לדף ולא עונה. הרי שאין טעם, אני לא אהיה מסוגלת להגיד לו את המילים בלי לחוש את הבל פיו החמים על אפי, בלי לראות אותו פנים מול פנים. אני מרגישה שחלק מלבי נתלש, נקרע מחזי, וכעת נותר חלל ריק, שרק הוא יכול למלא.
הפלאפון מפסיק לצלצל, אבל הכאב נותר.