ברגע ההוא.

אווקי…. הנה. נכנעתי. כתבתי, אולי לא בפעם הראשונה, (אולי בפעם האמה, אבל הפעם אני לא מתכחשת לעובדה הזו) אבל עדיין. הפעם אני מודה שאני כותבת סיפור על תקווה שלי. סיפור שמטופח על ידיד חלומות ופנטזיות שזועקות לצאת החוצה ממוחי ולהפוך למצאיותיות.
הסיפור הוא חלק ממשהו ענק שכתבתי…. לקחתי מיזה חלק…. :)
אני אשמח אם תקראו את זה. זה חשוב לי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הסתכלתי על ידיי בהלם. פתחתי את עייני, ואז סגרתי אותן. לא יכולתי לנשום. צנחתי על רצפת המערה, מנסה לקלוט מה לעזאזל קרה פה. פתחתי את עייני, אבל הסתכלתי על הרצפה, שכבר הייתה אדומה מרוב דם. ידי היו אדומות גם כך. שום דבר עדיין אל חלחל אל מוחי. הרגשתי ריק. חסר כול. נכון, נכון שזו לא הפעם הראשונה שאני הורג מישהו, או מישהי. ונכון שזו לא הפעם הראשונה ששוכרים אותי.
אבל עדיין.
מעולם לא הרגשתי כזה סיפוק, וכך גם מעולם לא הרגשתי כזה צער וחרטה. אני מרגיש שזה עד עכשיו אל יושב בראש שלי. הכול מעורבב, כמו צבעים על פלטת צבעים, שמתערבלים יחדיו ויוצרים צבע אחד, אולטימטיבי. צבע חזק וקשוח. אך גם עדין ונחמד.
זה מה שחשבתי שאהיה כשהכפתי לדבר הזה.
אני זוכר איך עצמתי את עייני בשנית ונצמדתי בחרדה אל הקיר הקר של המערה. שום קול לא נשמע. רק נשימותייה האחרונות, ורק נשימותיי הבהולות. לא רציתי לפתוח את העיינים. לא רציתי לראות מה עשיתי. רציתי לרוץ מהמערה הזו כמה שיותר מהר, לעוף מפה, לשכוח ולחזור לבוסית שלי ולהגיד לה שזה נגמר. שאין עוד מתחרות לה. ושעשיתי את מה שהיא אמרה לי. אבל רגלי סרבו לקום. עייני סרבו להיפתח, וריאותי סרבו לנשום. לא שזה הפריע לי. פתאום, רציתי כול כך, אבל כול כך להרגיש את הכאב הזה. הכאב הזה שמישהו שחשוב לך, שאתה תמיד האמנת בו, למרות שנפנף אותך…. למרות שלא שם עלייך. למרות שכול חייו התכחש לכך שאתה קיים.
רציתי כול כך לדעת, המ זה להיהרג ע"י האביר שלי, על הסוס הלבן.
כלומר, ע"י הנסיכה שלי.
הנסיכה עם השמלה הורודה שכרגע חילצתי מהמגדל הגבוהה, הרגתי את המכשפה ואני מוכן ומזומן לחגוג חתונה.
רציתי להרגיש איך, כאשר האושר ממלא את ליבך….
משפדת אותו חרב.
חרב שאני נתתי לה.
חרב שהיא נתנה לי.
מתנה שלעול לא תוסלא בפז.
שכרגע… שכרגע….!
אני נזכר באיטיות איך עייני נקפחו מיד. נועצות מבט בשיער, שפעם היה בגוון החום- זהוב, ועוד לפני כן, בימים הראשונים שהכרתי אותה, היה עדיין על גבול הבלונדיני צהבהב…. עכשיו היה ספוג בדם. בשמה שלה. נצמדתי עוד יותר אל הקיר. נשימתי נעתקה.
ידעתי שאני לא יכול לעזוב אותה ככה.
אני יודע שלא יכולתי לעזוב אותה ככה.
אני זוכר איך קמתי באיטיות. הולך בהיסוס, מאיים ליפול עלייה, מהלך מסביבה ובוחן, כמו איזה חוקר מיתות, ישבוא לשם בסופו של דבר, מסביב לגופה.
היא פקחה עיינים.
ןואני עצמתי את שלי.
הרי זה לא יכול להיות שמישהי שהרגתי, שניות ספורות לפניכן, עכשיו תפקח עיינים.
"אני…" היא השתנקה, דם פרץ מפיה כמו מזרקה הרומא, ועייניה נסגרו. ומיד נפקחו. היא נראתה כול כך חסרת אונים. דמעות הציפו את עייניה הכחולות. שמשום המ תמיד החשבתי אותן לחסרות צבע.
למרות שכולם קראו להן "עייני הים" "החלון לנפש בת הים" "עיינים של מלאך על רקע שמיים"
תמיד חשבתי שזה דפוק.
מה שנכון.
אבל באותו הרגע הרגשתי צורך עז לקחת את העיינים האלו אליי.
לקחת את העיינים האלו, שיהיו שלי. בבעלותי.
אבל פתאום, הן הוצפו בקור. מין שכבה אפרפרה של ערפל.
חומה שהפרידה ביני לבינה כבר הרבה זמן.
"אני…" היא ניסתה להתיישב. לא עזרתי לה. נשארתי תקוע במקומי. אל מול ידיה שזעה ברעדות קצובות. "אני… חייבת…" היא השתעלה, נשענן על מרפקייה. מנסה לזחול אל קיר המערה, ולהישען עליו. איך שהוא להשיג בסיס.
ואני עמדתי קפוא.
מחשבותי לא נעו. הרשתי שאני אל רואה דבר.
הרגשתי כמו פסל במוזיאון, שמשקיף על הכול מלמעלה.
ברור שלא כמו בנאדם.
כאשר היא נשענה על הקיר, הרמתי את ראשי ונעצתי בה מבט. אפה העקום מעט, השמי, והיהודי, כוסה בשכבה של דם אדום, שרק הפך אותו ליותר… שונה מאפים אחרים…..
פתאום היא נראתה כול כך… יפה! למרות שכוסתה בדם. למרות שחולצתה הייתה קרועה, וחשפה חלק אדום בגבה… עדיין.
עדיין.
זה רק הדגיש לי. אני מבין עכשיו… עד כמה היא הייתה חשובה.
לא.
זו טעות.
אסור לי להיכנע.
אני זוכר איך פתאום היא נראתה כול כך חייה. כאילו העובדה שאיהנ כבר יכולה לנשום… כמוני בערך. לא הופכת אותה למתה. להבדיל מני.
"אני אוהבת אותך, למרות שתמיד הייתה נגדי" היא מלמלה.
ואז עייניה כבו.
* * *

ברור שאני ברחתי, ברור שמיד בישרתי לבוסית שלי שהכול הושלם. וברור שמיד, ברגע שחזרתי הביתה- התמוטטתי על הספה.
בחלומי ראיתי את כול הפעמים בהם היא עמדה לצידי. מגנה עלי מפני החברות שלה.
להבדיל מהבוסית שלי. שרק הכריחה אותי וביקשה ממני, ולא עשתה דבר לטובתי.
זו הייתה תבוסה מלאה שלי…
משם- הדרך שלי כבר התגלגלה אחרת.