ברית דמים
״מה יהיה איתנו, יוצור, אה? עזבי אותך… בואי נהנה מהערב הנעים הזה, אין לנו הרבה כאלה״
הנחת יד על כתפיי שחיבקה את ערפי.
חזרנו ברגל מבית ריק של חברים ואתה משמאלי.
–
החבר הכי טוב שלי, הנפש התאומה והחצי השני של הנשמה שלי. ככה הייתי מתארת אותו אם היו שואלים. הוא חלק ממני, חלק מהלב שלי ומהחיים שלי.
לכל אחת יש את הידיד ההומו שלה זה בטוח… אבל זה, זה משהו שונה. נתערב שבחיים לא תראו חיבור כזה בין שני אנשים. הוא היחיד שיודע עליי הכל, עם מי הייתי, לאן יצאתי, את מי הכרתי…
אנחנו מכירים בערך כל החיים. 8 שנים זה לא צחוק. מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי עם מישהו בעולם הזה.
סיימנו יסודי, סיימנו חטיבה, ואנחנו בדיוק לקראת סיום התיכון. ובכל מקום שהיינו תמיד זרקו לנו ״איזה יפים אתם יחד״, ״אתם זה עד החתונה״. אפילו החברים הכי טובים שלנו אמרו ״יאללה מה אתם משחקים אותה, זה ברור שתהיו ביחד בסוף״.
אם רק יכולנו לתאר את המבוכה שלנו ברגעים האלה… זו מבוכה שאי אפשר להסביר. מעולם לא חשבנו על עצמנו בקטע רומנטי. כשהכרנו אז בכיתה ו׳, כרתנו ברית דמים, אני זוכרת. חידדנו את העפרונות שלנו, עד שהקצה היה חד יותר ממחט, דקרנו את עצמנו באצבע ואיחדנו אותן כשהדם התחיל לבצבץ. נשבענו שנהיה החברים הכי טובים עד המוות.
–
אתה יודע… אולי זה הדבר היחיד שמעולם לא היה לי אומץ לספר לך – בשנה האחרונה אני חולמת הרבה על הברית הזו שנכרתה ביננו. בכל לילה לפני השינה אתה מתגנב לי למיטה ומסרב לעזוב. הרגשה מוזרה שלא ידעתי עדיין איך לפרש אותה. לא ראיתי סיבה לספר לך לפני שאדע בעצמי מה זה אומר. פתאום הייתי מתגעגעת אלייך כשאתה לא לידי, ולא רציתי שיגמר הרגע שאתה מחבק אותי. הלב שלי התחיל לרקוד בכל פעם שראיתי את השם שלך מופיע על מסך הטלפון שלי. מה זה, לעזאזל?? מה זה הדבר הזה??
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא אמרתי לאף אחד כי ידעתי שהתגובה הראשונית תהיה ״אוו סוף סוף! 8 שנים חיכינו והנה זה קורה!״, למרות שבשנתיים האחרונות הפסיקו קצת עם האמירות האלה עלינו.
אז היום ישבנו אצל חבר בבית, הישיבה הקבועה שלנו. היה בירות, מוזיקה ופוקר – כמו תמיד. כנראה שתיתי קצת יותר מדי אז הנחתי את הראש על כתפך, רק לרגע. נשבעת שזה היה רק לרגע.
ליטפת את פניי ושאלת אם הכל בסדר, תפסת את כף ידי ונישקת אותה תוך כדי שאתה מעלה את ההימור.
והנה זה שוב קרה – אחד הבנים מלמל בקול רם ״הופהה..״
הרגשתי איך כל הנמנום שלי נעלם ופקחתי את עיניי לרווחה כשלחיי בוערות מהמבוכה.
לקחתי את הטלפון ואת הארנק שלי ויצאתי החוצה לנשום אוויר.
ליטל יצאה אחריי.
״מה קורה איתך, תגידי?״
״מזתומרת?״ עניתי
״לא יודעת, את מוזרה בזמן האחרון. נעלמת לכל הבנות לאחרונה. רואים אותך רק בישיבות האלה פעם בשבוע וזהו..״
״סתם נו, הבגרויות את יודעת איך זה״
״תעשי לי טובה נו, אני מכירה אותך. כאילו שאת באמת לומדת כל הזמן הזה. זה קשור למה שרוי אמר קודם?״
היא הנחיתה את זה עליי משום מקום. סעמק אני לא יודעת לשקר, בטוח היא תגלה!
״ל…א.. מה אכפת לי ממנו כבר התרגלתי.״ עיניי חיפשו נקודה כדי שיוכלו לשקוע בה מבלי להיתקל בפניה של ליטל.
״טיפשה! איך את לא מדברת איתי??? אני חברה שלך ילדה מטומטמת!!״
״נו מה את רוצה שאני אעשה??
זה מוזר מדי. חוץ מזה,נשבענו ביסודי… זה גם ככה כבר לא משנה״
יצאת גם אתה אחרי כמה דקות, אמרת שאתה לא יכול לשמוע את האידיוט הזה יותר.
ליטל חזרה פנימה כדי להמשיך אותך בפוקר ונשארנו שנינו במרפסת בחוץ.
״יאללה נזוז?״ היית נחוש ללכת.
הנהנתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית כששתיקה נוראית הייתה ביננו דקה ארוכה.
״מעצבן הרוי הזה אה?״ אמרת.
״כןן היה חייב להרוס״
״שטויות, יום יבוא והוא יבין שאנחנו באמת סתם חברים טובים.״
שתקתי. לא הזזתי את העיניים מהרצפה כדי שלא תראה איך עוד רגע הן מתפוצצת מדמעות.
״לא?״ המשכת
״כן, ברור..״ מלמלתי.
״מה יהיה איתנו, יוצור, אה? בואי נהנה מהערב הנעים הזה, אין לנו הרבה כאלה״
עטפת את עורפי עם הזרוע הימינית ואני חיבקתי את המותן שלך עם ידי השמאלית.
המשכתי ללכת בידיעה שלעולם לא אספר לך… לא אספר לך את מה הלב שלי מת שתדע.
תגובות (0)