בשקיעה

ידי תופסת את השלב הבא ואני מטפסת למעלה.
כשאני מגיעה מעבר לקצה הסולם, אני שולחת את ידי מעבר לצוק ויודעת שייתפסו אותה. הוא מעלה אותי מעבר לצוק, ואני מאושרת שסוף סוף הגעתי לקצה.
אני מסתכלת בנוף, בשמש שכבר שוקעת.
ידו נכרכת סביבי ומצמידה אותי אליו. אנחנו צופים בצבעים היפים של השקיעה, בעוד הרוח מעיפה את שערי סביבנו. הוא מושיט את ידו ומזיז את שערי מפנינו, התנועה שמצמררת אותי כל פעם מחדש.
הוא הולך להדליק את המדורה, ואני מתיישבת בקצה הצוק. אני לא שמה לב שכבר ערב עד שהוא קורא לי לבוא לאכול.
אני נעמדת, אבל מאבדת שיווי משקל… הוא רץ לתפוס אותי, אבל לא מגיע בזמן. אני כבר צוללת אל עבר הקרקע.
אותם שניות מעטות, מרגישות לי כמו נצח. הקרקע מתקרבת, הרוח מצליפה בי, אני חסרת אונים. אני חושבת על החיים היפים שהספקתי לחיות, חושבת עליו, על הנשיקה הראשונה שלנו, על הבית שחלמנו שיהיה לנו… אני עוצמת את עיניי ומחכה. לפתע אני מרגישה מכה בבטן, כל כך חזקה וכל כך כואבת, שאני מרגישה שאני הולכת להתעלף. אבל לא פגעתי בקרקעית. פגעתי בענף של עץ, ענף שנתלש ושולח אותי אל התהום. אני מרגישה מים מכים בי בחוזקה, ראשי דואב, ואני מאבדת את ההכרה.
אני מתעוררת בעולם שחור. אני לא רואה כלום, אוזני מצלצלות ויש לי סחרחורת נוראית. הוא מחזיק את ראשי, אני מרגישה את דמעותיו מטפטפות עליי ושולחת יד לפניו. אני ממששת אותן, ללא יכולת לבחון את תווי פניו החזקים כמו פעם. הוא מחבק אותי, ואפילו שאני לא שומעת אותו, אני יודעת שהוא מבטיח לי דבר אחד. דבר שלעולם לא יפר. הוא מבטיח שלעולם לא יעזוב אותי שוב.