גדר חתומה

ביקשת שאני אבנה את הגדר הזאת מסביב לבית. זה היה נראה לי אבסורד.
הלכת לבחור גדר, בחרת את הגבוהה ביותר. את הכהה ביותר.
אמרת – "כל יום תבנה עוד קצת, אתה תראה לאט לאט שזה טוב."
"זה יגן עלינו מפני סכנות"
"סוף כל סוף אתה תהיה שלי" לחשת באוזן שלי בזמן שהרמתי את הפטיש.
התחלתי לבנות.
בשבוע הראשון הרמתי חצי פאה. היא הסתירה בית של שכנה שלמדה איתי באוניברסיטה. חברה טובה. עכשיו היא כבר לא מדברת איתי, עכשיו כשיש בנינו גדר.
בשבוע השני השתפרתי בזה. התחלתי לבנות גבוה ויפה. איך אהבתי כשהחמאת לי על זה.
הגדר התחילה להסתיר את הבית של חברי הילדות שלי. הפסקתי. נלחצתי. הרגשתי את הנשיקות שלך על העורף שלי והחלטתי להמשיך.
בשבוע האחרון הגדר הסתירה את הבית של ההורים שלי – הפעם כבר לא פחדתי. כבר לא היה מי שיעצור אותי, את ההחלטה שלי אני כבר קיבלתי והגדר הייתה חזקה ועמידה יותר משהייתה אי -פעם.
סיימתי סוף סוף. הסתובבתי וחיפשתי אותך במבט שלי, חיפשתי את החיוך שלך, חיפשתי את האישור המתוק שלך.
לא מצאתי אותך.
בפאניקה חיפשתי אותך בכל הבית ולא מצאתי.
פתק קטן מונח על השולחן- "אני לא יכולה יותר להמשיך ככה – אני עוזבת".
מסתבר שהייתי עסוק מדי בלבנות את הגדר ואת מזמן כבר הלכת ולא שמעתי ולא ראיתי, ועכשיו אני מנסה לצאת ומסתובב ומסתובב בכל החצר.
הייתי כל כך עסוק בלרצות אותך ולא חשבתי שתעזבי, אז לא עלה בדעתי להתקין דלת.
אני צועק ואני רוצה לצאת, אני מתחנן שתחזרי – שתצילי אותי – את האמת שאני לא יודע לפרק גדרות – את זה את אף פעם לא לימדת אותי.
אני כלוא פה לבד, והפעם לא החברה מהאוניברסיטה, לא חברי הילדות שלי ולא המשפחה יבואו, הגדר הזאת חזקה מדי.