גורל לא ידוע- חלק 1 מתוך 3

אהבה זה לא דבר אסור. וכלם יודעים את זה. אהבה בכול מובן. אהבה נסתרת, אהבה מותרת, סתם אהבה. הכול מותר. הכול. ז"א. ככה חשבה מראינה, עד שביקשו ממנה להתחתן.
"אבל.. אבא!" יללה מראינה, היא רצה אחריו, מתפתלת בשמלתה השחורה בחרבי מסדורות הארמון "אבא!" היא עצרה, מסדירה א נשימתה "אני רק בת 15!"
"את בת אצולה" הוא הפתיר, הוא אפילו לא הסתובב אלייה בחזרה. "היית אמורה להתחתן לפני שנה, ובנוסף לכך, היית אמור כבר לגמור ללמדו עד עכשיו." הוא עצר המקומו, מרחק של כ4 אמות הפריד ביניהם. שבשביל שניהם זה היה די והותר. "רשלנית. את לא מצליחה לבצע את משימותייך כרואי ילדה, עובדה" הוא שילה את ידיו על חליפתו הלבנה, שכוסתה בצלב צהבהב שכיסה את חלק החלק העליון של החליפה. "שאני צריך לעשות את זה במקומך".
"אבל אב-!" צעקה מריאנה, מיואשת וחסרת אונים. היא נשמה עמוק, והרימה את מבטה, מצפה לראות את אביה, אבל הוא כבר הסתובב והתחיל ללכת בצעדים גדולים ואיטיים. "הדוכס מורטאך" היא צעקה "אני מבקשת ממך, אל תחתן אותי איתו! הוא..הוא-" מריאנה לא יכלהלהגיד לאביה, הדוכס מורטאך הגדול, שהיאמ פשוט שונאת את בעלה לעתיד. היא לא יכולה.
"הוא מה?" קולו של אביה היה מרוחק ולועג "צעיר מידי?, את חושבת שהגורל לא העיד לך אותו? את רוצה לחזור לאותו המקום שממנו הוצאתי אותך מלפני כמה ימים? מה.. בית בושת הזה?!" הוא ירק את שתיי המילים האחרונות בשנאה ובושה חסרת מחסומים.
"כן!" הזדקפה מריאנה. "הוא צעיר, הוא בן16. והוא גם לא בן אצוהל גבוה.. רק דוכס ראשי באיזה שהוא כפר נידח בצפון גרמניה. אתה מצפה ממני להתחתן איתו?!" מריאנה שילבה את זורועתיה על חזה, כמו אביה. שמלתה השחורה הייתה יפהייפיה, צמודה באזור החזר והבטן, אבל השתפלה בערימות ענקיות של בדים מסביב רגלייה וניגבה את הרצפה בקלות, וגם לא התלכלה, פלוס קטן. צלב אדום צוייר על החלק העליון של שמלתה. אדום דמו פס בודד בשיערה, איתו נולדה. משהו שמיחד אותה.
"אני מצפה שתבצעי את המטלות שלך מריאנה. וכאביך, וכהדוכס הראשי של ברלין, אני מבקש מממך, בבקשה תתחתני איתו, אחרת תגמרי בבית הבושת הזה" שופ נימה של תחינה לא נשמעב בקולו.
"נחמד לי שם!" מריאנה רצתה להרע לאביה כמה שאפשר. "אני נהנית! והבנות האחרות מלמדות אותי גם דברים מחוץ לדוכסות ונימוסים!וגם, הבנים שם לפחות יודעים להעריך אותי" שקר "לא כמוך אבא"" שקר מחורבן.
"אז את רוצה שאני אבטל את הנישואים" הוא עצר במקומו, מריאנה נחפזה להגיע אליו "שאחזיר אותך למקום המקולל ההוא, ואעזוב אותך בשקט?" לחשיתו הייתה רועמת. עקביה של מריאנה נקשו על הרצפה הלבנה והמצוחצחת בקול חד שעיצבן אותה, לכן היא תפס בכתיפו של אביה והנהנה לאישור. הוא הרים גבה והוריד את ידה מכתיפו.
"אני צריך להאמין לכופרת?"
"לא, אבא," נמאס לה להסביר, אבל היא נאלצה שוב. "תראה, זה לא יזיק לך! יש לך את האח הקטן שלי, שייקח את המלוכה אחריך, אתה תיפתר מביתך המביישת, וגם אישתך לא בדיקו תצטך לסבול אותי עד סוף הימים! לא רע, נכון? אתה רואה! זה פיתרון!"
"את זונאת את אבא שלך, נכון?" לחש הדוכס והלך משם, בקצב מהיר ככול האפשר שלא יראה כריצה, אבל כך שמריאנה לא תוכל לתפוס אותו.
"אבא.." היא לחשה, הסתובבה לאחור, ורצה, בוכה בכי תמרורים חסר מעצורים.