גלידה.

יום אחרי יום, הגלידה קפאה בלשוני. כל יום הטעם הרגיל, שוקולד מספק. אף פעם לא נגמלתי מזה, אפשר לומר שהייתי גלידהיסטית (?), מכורה לגלידות באופן רשמי. אבל מישהו ידע את הסוד שלי.
הוא בעצם היה שותף לסוד שלי.
הוא זה שהיה איתי יום יום בגלידרייה, אכל איתי ופגש אותי רק שם. לנו זה הספיק. כך אני חושבת. האמת, שהגלידה מעולם לא עניינה אותי.
הגלידה נתנה לי תירוץ להביט בעיניו, לבהות בחיוכו המרגש, ובגופו החמים שהתחשקתי מאוד לחבק. אבל מעולם לא היה לי את האומץ. הגלידה תמיד עשתה לי כאב בבטן, שנאתי אותה. אבל כל זה היה שווה כשראיתי אותו, מחייך ומדבר איתי. איתי, הילדה חסרת הביטחון. מעולם לא דיברנו בבית הספר, ותמיד באותה השעה הלכנו לגלידרייה. היו פעמיים שנכנסנו בו זמנית לדלת, צחקנו מאוד. הפעמון של הדלת צלצל פעמיים, והראשים של החנות הסתובבו אלינו. ואנחנו המשכנו לצחוק בתמימותנו.
אבל יום אחד הוא לא בא.
יום אחד באתי לגלידרייה, לקחתי גלידה, חשבתי שהוא יבוא עוד מעט, שהוא מאחר, אבל בעצם שיקרתי לעצמי. הוא לא בא גם כשסיימתי את הגלידה. המוכר ריחם עליי, פעם ראשונה שראה אותי לבד אוכלת גלידה. לאחר שעה של המתנה, יצאתי מהגלידרייה בהרגשה נוראית.
מה עשיתי לא בסדר? אמרתי משהו רע בפגישה האחרונה שלנו? אני כל כך טיפשה, אין לי אפילו את הטלפון שלו. איך אוכל לדעת אם משהו לא קרה לו?
השתגעתי שבוע, כל יום באתי לגלידרייה והוא לא בא. ביום האחרון התייאשתי, נשארתי בבית כשאני חובקת את הכרית שלי בלי לעשות שום דבר. הלימודים יחלו ביום ראשון. היה זה יום שבת. כל היום הרהרתי לעצמי אם אוכל לפנות אליו בלימודים, בלי להתבייש בעיניים שמסתכלות בנו, או בזה שאין את הגלידה בינינו?
אז יום ראשון באתי, חיפשתי אותו בכל מקום. רוב האנשים אמרו שהוא דחה אותם, והם מעט נשמעו פגועים. שאלתי את עצמי אם זה מה שיקרה לי, אבל לא יכולתי להתאפק יותר. מצאתי אותו בפינה החשוכה של בית הספר, בפינה שאין שם אף אחד.
הוא הבריז מהשיעורים, בהחלט משהו עבר עליו. אז למה הוא בא לבית הספר?
הוא נשען בקיר וחיבק את רגליו, שמעתי את יבבותיו עוד מרחוק. כשהרים את ראשו וראה אותי רצה אליו, מיד קם וארגן את עצמו.
"אדם?" (הערת הסופרת: קשה לי למצוא שמות, בסדר?) שאלתי. הוא הביט בי בעיניו, האדומות מדמעות. לאחר כמה דקות של שקט הוא פשוט חיבק אותי חיבוק חזק.
הייתי מופתעת מזה שלא דחה אותי, ומזה שבכלל נגע בי. אחרי כל הגלידות שעברנו ביחד, אפילו יד לא החזקנו. הוא יבב על כתפי ומחה את דמעותיו בידו. חיבוק ארוך שנהניתי בו מאוד, שהרגשתי סוף סוף את החמימות שדמיינתי בו.
כשהחיבוק התפרק, הוא הביט בעיני, הרגשתי את נשימתו. הייתה לי הרגשה שאדע מה הולך לקרות.
שנינו פחדנו.
רציתי לנשק אותו, תמיד דמיינתי את זה. אבל עכשיו, כשאני רואה את זה כך, אני רוצה לברוח ולא לחזור מעולם. הלב שלי פעם בחוזקה, וניסיתי שלא לבכות. לא יודעת למה, רציתי לבכות.
"אני לא רוצה שזה יהיה ככה." אמרתי. עדיין לא התרחקתי ממנו.
"מה זאת אומרת ככה?"שאל באכזבה.
"אני רוצה את זה כמו שדמיינתי, כששנינו בחנות הגלידרייה. כאן זה נראה סיוט." ואז נפרדתי ממנו, הוא נשאר פגוע, ואני ברחתי לכיתה אפילו שההפסקה הייתה ארוכה.