דמדומים מעורפלים

הסתכלתי אל האופק. שורות אין סופיות של חיטה זהובה שמגיעה לגובה המותן. הולכת בשדות הזהב האין סופיים. נותנת לרוח ערב רעננה לפרועה את שערי הזהוב. עיניי הכחולות מביטות בשמיים שנצבעו אט אט באדום וכתום.
ענני נוצה מעטים ריחפו בנוחות בשמיים ונתנו לשמש לצבועה אותם באדום יפיפה עם מעט נגיעה של כתום עדין.
ראשי כלפי מטה, הולכת לאיתי בין גומות הזריעה. הרמתי את ראשי ומעדתי, ראשי היה על האדמה וכמוהו שאר גופי, ברכי דיממה חלושות ובגדיי היו מלוכלכים.
קמתי ללא מאמץ וראיתי אותו, חולף לו על סוסו האדמוני. רוכב בשביל הצד ורוח ערב רעננה פורעת את שערו האדום ועיוניו הירוקות בהירות נעוצות בדרך התלולה.
ניקיתי במהירות את בגדיי ויצאתי אל השביל. ראיתי את גבו השרירי ופשוט לא אמרתי דבר. רק הסתכלתי עליו עוזב.
ראיתי את צלו נמתח על השביל ביחד עם צל סוסו. לפתע נשמעה ירייה וראיתי מישהו בורח משם עם רובה אל מסתור בין השדות הזהובים.
רצתי לעברו וראיתי אותו. שם. שוכב על האדמה בתוך שלולית של דם ואת סוסו בורח כמה צעדים ונרגע.

רצתי אליו והחזקתי אותו, נותנת לדמו להרטיב את סמלתי.
"מי את? מלאכית?" שאל
"לא, רק יסמין" עניתי לו בקול מרגיעה
"את לא רק יסמין, את מלאכית" אמר בקול חלוש. הפצע בבתינו דימם קשות, ראיתי עיוותי כאב בפניו.
"מי אתה?" שאלתי לאחר רגע של שתיקה
"אדמונד" אמר בחיוך ומת. ליבו נדם ודמעותיי נזלו בלי הפסק. על אהבה שלא התחילה וכבר נגמרה.