דמעות של אהבה

״אני צריכה לדבר איתך אחרי השיעור״ היה כתוב בפתק שהיא שלחה לי, ממקומה בשולחן מאחוריי. חייכתי אליה ואמרתי ״אין בעיה״.
ידעתי שהיא אוהבת אותי. וגם אני אהבתי אותה. היינו פשוט הזוג המושלם. יצאנו להמון מקומות, בילינו, הלכנו לסרט, אפילו פעם טסנו ביחד, לצרפת.
אחרי השיעור יצאתי איתה החוצה והיא לקחה אותי לפינה, ליד חדר אומנות, שם תמיד ריק ואפשר לדבר בחופשיות.
״בראיין,״ היא התחילה. ״אני.. רציתי להגיד לך משהו.״
אני מתקרב אליה, שפתיי נוגעות בשפתיה רק לרגע והיא דוחפת אותי בעדינות. ״מה קרה, מאמי?״ אני שואל ומחבק אותה.
״תקשיב, זה לא אתה, זה אני,״ אני רואה את הדמעות נקוות בעיניה. ״אבל.. אנחנו צריכים להיפרד.״
היא משחקת בעצבנות בשרשרת שלה, ואני עומד כמו פסל מולה. ״שני..״ אני מסיט את שיערה אל מאחורי אוזנה. היא לא מתנגדת.
״אבל למה?״
״אני אוהבת אותך! באמת! אתה האהבה הכי גדולה שהייתה לי.. אבל אתמול ההורים שלי אמרו לי משהו נוראי..
״אבא שלי, נו.. הוא טס לכל מיני מקומות כל הזמן. בשביל העבודה שלו. והוא צריך לצאת לשליחות.. ל..״
״לכמה זמן? שני??״ אני מרים את ראשה. הדמעות ממשיכות לזלוג אל האדמה.
״לארבע שנים.״
אני מרים את ראשה, מרגיש מן תחושה מוזרה בגרון. ״אז..״
״אני נפרדת ממך כי אני לא רוצה שתישאר פה ותתגעגע אליי..״ היא אומרת, ופניה כבר נהיו רטובות מדמעות. ״ובבקשה, אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה..״
היא מתקרבת אליי ומנשקת אותי, ואני מרגיש פרץ של חמימות. הנשיקה הראשונה שלנו שקרתה באמת מאהבה אמיתית וגדולה בינינו.
״אז.. אני אוהבת אותך..״ היא מחבקת אותי ועוזבת את המקום, כובשת את פניה בידה.
החנק בגרון חוזר שוב. אני לא יכול לעכל את זה. שני.. החברה שלי שאהבתי כל כך, נפרדה ממני ברגע אחד…
החנק נעלם, ובמקומו מופיעות דמעות שזולגות על האדמה ומשתלבות עם דמעותיה של שני. דמעות של אהבה.