האהבה הראשונה

זה התחיל מעוד יום של ישיבה עם הלוחמים מגבעתי ועם חברותיי התצפיתניות.
יושבים בשעות הערב, עם גיטרות, משחקים שש-בש ואיך לא, ריח של סיגריות באוויר.
אף פעם לא הפריע לי הריח, אבל אני לא מעשנת.
אחרי מספר חודשים, המסלול הגיעו אחרי מסע עליה.

עפו סטיקלייטים באוויר, צרחות ומוזיקה..
"יאללה!תפסו משימות" צעק המפק"צ.

למחרת, ישבנו שוב בפרגולה.
אותה אווירה רק שהצטרפו החדשים.
היו שירים של אסף אבידן ברקע, אוטומטית התחלתי לזמזם… "Her lies".
לפתע מישהו הצטרף לזמזום שלי.
קראו לו איתי.
הוא שאל אותי איך קוראים לי ומאיפה אני.
אור, מאשקלון.
הוא סיפר שהוא מירושלים וששמו איתי.

השעה היתה כבר 12 בלילה והייתי צריכה להתארגן למשמרת.

הלכתי.

כשירדתי מהמשמרת שמעתי מישהו קורא לי.
זה היה הוא.
בהתחלה היססתי ללכת אליו, אבל בסוף ניגשתי ודיברנו בש.ג.
-"למה לא אמרת שאת עולה משמרת?"
-"לא הרגשתי צורך להגיד. אז הלכתי פשוט".
-"טוב,אז איך היה?"
-"רגיל. עוד יום, אתה יודע".
-"כן אה".
רגע של שתיקה.
-"אז אפשר אולי לקבל את המספר שלך, כדי שתעבירי לי את הזמן של השמירות?"
-"טוב".
סיימנו בזה שאני הולכת לישון והוא נשאר לשמור עוד שעתיים.

קיבלתי הודעה של "לילה טוב ונדבר מחר" עם סמיילי מחייך. השבתי לו ב"לילה טוב" והלכתי לישון.

יום חדש. עוד משמרת.
אחרי המשמרת יצאתי לריצה במוצב.
איתי תפס את הצפונית.
אי אפשר היה לפספס אותו כשהוא מנופף לך.
נופפתי לו בחזרה והמשכתי בשלי.

סיימתי לרוץ, עשיתי מתיחות והלכתי להתקלח.
קיבלתי הודעה.
"את רצה טוב יחסית לבחורה"
עניתי לו – "תודה?"
-"חחחח סתם צחקתי, באמת שאת רצה טוב,אבל למה במעגלים סביב המוצב..לכי לישובים"
-אסור לנו לצאת מהש.ג, רק למטרת ביקורים וללכת הביתה..
-את באה לשבת בחוץ קצת?
-אולי עוד מעט

נרדמתי.

כשהתעוררתי הלכתי לשבת בחוץ.
ראיתי את איתי יושב על המדרגות של המגורים.
הוא נעמד והתיישב בפרגולה מולי.

שיחקנו דמקה.
הוא ניצח.
אחר כך הוא אמר לי שזה השבוע האחרון שלהם פה ושהם יוצאים לאימון בבאר שבע.
אני לא אשקר, די שמחתי כי סוף סוף הוא הולך מפה.

אמרתי לו "חבל, דווקא כיף אתכם". הוא ענה "לא נורא, מזל שיש לנו טלפונים אז נשמור על קשר".

כן, אה? מזל…

כעבור חודש קיבלתי הודעה מאיתי "נו?איך הכוח החדש?"
"שמע, זה לא אתם. אתכם היתה אווירה,צחוקים,איתם? הם יבשים מהנגב!"
"חחחחח,ידעתי שתתגעגעי!"

זה היה הזמן לחזור לבית וכשהגעתי לאשקלון היו שלטים על המירוץ השנתי.
התקשרתי מיד לחמ"ל והודעתי להן שאני חותמת את היום הזה.
הבקשה אושרה.

התאריך היה 11.11.14.
עליתי על מד"ס, הטלפון נשאר בבית כי לא היה לי בזמנו את הרצועה ששמים על הזרוע.

הגעתי לנקודת ההתחלה של המירוץ וראיתי חולצות סגולות. המון חולצות סגולות.
אלה היו גבעתי.
מסתבר שהם מאמצים את המירוץ הזה כבר כמה שנים.
ראיתי את כל החברים מהמוצב, חוץ מאיתי.
הופתעתי מעצמי שחיפשתי אותו.

נשמעה יריית הפתיחה של הריצה לחיילים והתחלתי לרוץ.
לפתע ראיתי אותו, עם אוזניות ואיך לא, חולצה סגולה.
רצתי לידו.

רצנו באותו הקצב והוא חייך.
גם אני חייכתי והחלטתי להגביר קצב.
תאמינו או לא, אבל הוא התייאש די מהר.
בזמנו הייתי בכושר מטורף והוא היה די בטט.
הוא נראה טוב בסך הכל, גבוה, חטוב, אבל לא אהבתי את זה שהוא יותר מדי רודף אחריי. לפחות ככה הרגשתי.

סיימנו את המירוץ. שנינו מזיעים ומתנשפים.
הלכנו לקחת בקבוקי מים מהדוכנים.
אחרי שנרגענו מהריצה חזרנו לשאר החברים מהצוותים שתפסו קו במוצב שלי ועשינו מתיחות ביחד.
המפק"צ צחק על זה שהייתי איתם.
איך אפשר שלא.
גם אני צחקתי.

בסוף המירוץ נפרדתי מהם והלכתי לכיוון הבית שלי.

דיברתי עם איתי בטלפון ואמרתי לו שנהנתי לרוץ איתו וחבל שלא רצנו ביחד גם בבסיס.
הוא הסכים איתי.

כך היה בתחילת הקשר שלנו.
דיברנו המון, התייעצנו לגבי כל מיני נושאים,
דיברנו על החיים ועל רגעים שקשה לנו אז כל אחד מתקשר ואומר "את לא מבינה. כל היום אני על הרגליים, עוד לא ישנתי דקה. למה רק אותי טוחנים?!"
צחקתי איתו ועניתי "אתה לוחם. אבל דבר עם זה ששיבץ אותך במשימות אם קשה לך"
ואני גם התעצבנתי על זה שהקפיצו אותי מהבית ושנטחנתי על התצפית כל השבוע.

סוף סוף, אחרי שנה הוא הציע לי שניפגש ולא אכפת לו להגיע לאשקלון.
אמרתי לו שזה בסדר, אפשר להיפגש באמצע כדי שלא יעשה את כל הדרך חזרה לירושלים.

הוא נעלם מהשיחה.

אחרי מספר ימים שלחתי לו הודעה שאלתי בה לאן הוא נעלם.
הוא אמר שלא נעלם והמשכנו לדבר כרגיל כאילו לא קרה כלום.

מצחיק, כשהכרתי אותו בכלל לא חשבתי שארצה לצאת איתו או שיהיה בינינו משהו.
אבל זה קרה, התאהבתי באישיות שלו ואחר כך במראה שלו.
משהו בשיחות איתו כבש אותי.
הוא תמיד הרגיע אותי והצחיק אותי כשהייתי עצבנית.

ובכן , חוץ מתקשורת טובה לא היה בינינו כלום. אבל בשנה הזו שדיברנו, הרגשתי שזה כאילו ששנים אנחנו ביחד…

יכול להיות שזה הלקח שלי,
שאם לא הייתי פוסלת אותו בהתחלה אולי, אולי יכל להיות בינינו משהו כי עכשיו אני מבינה איך הוא הרגיש כשהוא חיזר אחריי והייתי כמו נציב קרח והוא כבר קפא כקרח.