הבושה מסתתרת בכל אחד מאיתנו…

**הקטע הזה אינו אמיתי**

היום גיליתי שמישהו מאוד קרוב אלי מתבייש בי.
אני כותבת את זה ותחושת צמרמורת עוברת בי…
מעולם לא הרגשתי את הרגש הזה שמישהו אשכרה מתבייש בך- ולא מתבייש ממך.
נטתי כל הזמן להתעלם מזה ולתת לתחושות לפוג מעצמם.
ניסיתי ליזום שיחה עם אותו בן אדם , ואני מתביישת להגיד שהוא מאוד קרוב אליי.
לפני שבועיים התקשרתי אליו, הייתי מאחוריו, הוא לא ידע.
הוא בדק מי התקשר והכניס לכיס בחזרה את הטלפון שלו, חשבתי שזה בגלל שהוא מדבר עם חברים שלו.
שבוע שעבר שלחתי לו אסמס טיפה משעשע, הוא הביט לצדדים לבדוק אם אני לידו, הוא לא ראה אותי כמובן וישר הכניס את הטלפון בחזרה לכיס.
הוא.. הוא התעלם ממני.
אני כנראה שקופה בשבילו .
היום באתי אליו לבית, תראו לאיזו רמת השפלה הגעתי.
"מה קורה?" שאלתי כשהוא פתח את הדלת של הבית
"בסדר. מה את עושה כאן?!" אי אפשר היה לפספס את התדהמה בפניו
"ניסיתי לדבר איתך כל החודש הזה, אבל.. סיננת" גיחכתי מעט.
"יש מצב שנדבר מאוחר יותר? אני עם חברים כאן" אמר בשקט
"מי אלה חברים שלך? אני מכירה אותם?" שאלתי, הרי היו לנו אותם חברים.
"כן. בערך.. את יכולה ללכת? אני אדבר איתך בערב?" שאל
"אה. באתי לכאן במיוחד. באתי בלי הרכב, חשבתי שנדבר" מלמלתי בצער
"אין לך איך ללכת? את רוצה אני אקפיץ אותך?" שאל
"חשבתי שאני אשאר אצלך שנדבר. פעם היינו הכל אחד בשביל השני" מלמלתי שוב.
"הדברים השתנו" קרא בכעס
"מה בדיוק השתנה?"
"אני. עבר עליי הרבה, אנחנו כבר לא כמו פעם." קרא
"כמו מה?"
"אין לי כח לפרט"
"כמו זה שאתה מקובל? ואני לא?" צחקתי בזלזול
"זה לא קשור" מלמל.
"אז איך זה שאתה כבר לא מסתכל לי בעיניים? כבר לא יוצא איתי ועם חברים שלי? זהו? אתה הבטחת שהכל יישאר אותו דבר! אתה נשבעת שלא תסתכל על דברים כאלה!"
"מה זה קשור! ילדה תביני! אני כבר לא אותו ילד שהייתי! אין לי זמן לבזבז את החיים שלי עם ילדה שעוזרת לאמא שלה לסגור את החודש!" קרא בקול תקיף
"מה הבעיות בזה שאני עוזרת לאמא שלי עם הכסף?!"
"הבעיה היא שאת לא בדיוק ילדה. את כבר אישה בוגרת, יותר נכון אישה בוגרת בתוך גוף של ילדה. את האמת? אני מתבייש להסתובב איתך. להיות ההוא שמכיר את ההיא שמפרנסת את אמא שלה. להיות ההוא ששומע עלייך דברים ולהישאר נבוך ולא לצחוק" אמר בכעס
"איזה דברים אומרים עליי?!"
"הם לא נכונים בכלל"
"ואמרת להם שזה לא נכון?" שאלתי בגמגום וניגבתי את עיניי הזולגות
הוא שתק.

"אחי איפה אתה?" שמעתי קול קורא לו
"אני כבר בא. זה סתם.." קרא לעברו
"אז זהו? אני פשוט סתם?"
"מה ציפית? באמת תספרי לי מה ציפית שיקרה" שאל בזלזול
"שתגיד שאתה עוד אוהב אותי." אמרתי בשקט והסתובבתי על עקבותיי ונשבעתי בליבי שלפה לעולם לא אחזור.