הבכי.

הכאב הזה, המחשבות האלו..
כל הזמן אני חושבת, מה אם הייתי עושה משהו אחר?
מה אם הייתי מחכה, לא הייתי כזו פזיזה, לא חושבת.
מה אם לא הייתי מציעה לו לצאת ולמרות שלא הייתי עומדת בהבטחה,
הלב שלי היה שלם.
לא הייתי מרגישה מחנק בגרון בכל פעם שמזכירים את המילה סרט.
לא הייתי כותבת את זה ומחניקה בכי.
לא הייתי הורסת את הסיכוי שאולי בזמן איר דווקא זה היה קורה.
לא הייתי חושבת כל הזמן מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה,
לא מזמינה אותו לסרט בלי יותר מידי מחשבות,
לא עושה את זה בצורה העלובה ביותר,
בווטסאפ, רואה שהוא מחובר/ת – מקליד/ה.. – מחובר/ת – מקליד/ה..- מתרץ שהוא נרדם בסרטים..
כמו טיפה אני מסבירה לו שהצעתי לו לצאת,
הוא שואל אם אני לא חושבת שאנחנו לא מכירים מספיק כדי לצאת,
אני כותבת טוב לא משנה ומבקשת ממנו למחוק את השיחה,
הוא מוחק,
אני בוכה.
כותבת על כמה שהאגדות לא נכונות, שבמציאות לקטניס אין את פיטה, שלגיה מתה בארון זכוכית,
היפייפיה הנרדמת ישנה ואליזבת׳ בנט נשארת עם הדעה הקדומה ומר דארסי עם הגאווה..
במציאות הסוף רע.
במציאות הסוף הוא מוות.
במציאות זה לא קורה,
אבל, למרות כל זה,
אני עדיין מקווה שמחר הוא יגיע לכיתה שלי,
וכמו בכל קומדיה רומנטית מתקתקה הוא יגיד כמה שהוא טעה,
יבקש שאסלח לו ויציע לי לצאת מחדש..
אני לא אסכים ישר, אחרי הכול, רק אתמול הוא איר שהוא נרדם בסרטים..
אחר כך אסכים ובסוף בסוף בסוף,
אתעורר.