הדמעות שלי, הגיטרה שלי, השיער שלה

" תעשה טובה לאנושות ו…." היא צרחה עליי, ואני עצרתי אותה בנשיקה ארוכה.
"תפסיק לשחק ברגשות שלי, חתיכת מפגר. אני בחיים, אבל בחיים לא הולכת לדבר איתך!" דמעה ירדה במורד לחייה הצחה, ועייניה החומות כאילו, כאילו התאפרו ( מהמילה אפור) והיא ברחה.
צנחתי על הארץ, והדמעות, יצאו, מלוות בבכי תמרורים.
כנראה הבכי על הגיטרה שלי, הנחמה היחידה שלי לא הספיק. אתם לא תבינו! ,היא היחידה במבינה אותי. אני יכול לפרוט עלייה כול דבר, ממנגינות עליזות, על לבכי.
החבר הכי טוב שלי, צ'ארלי, ניגש עליי מאנפף לבנות עם שיערו הבלונדיני הארוך.
" ידעתי שזה מה שיקרה" אמר במנוד ראש. אבל ראיתי שהוא עושה את זה רק בשביל הבנות. שציחקקו בצד.
" סתום" אמרתי, נעזרתי בו לקום והלכתי משם, דוחף את הבנות שיתנו לי לעבור לבית שלי.
לקחתי את הגיטרה שלי והסתגרתי בחדר שלי.
פרטתי על מייתריה, שהרגישו הכי עדינים העולם.
והמוסיקה העצובה שיצאה מהכלי הזה, מילאה את עייני בדמעות.
אני לא אשם שהיא כזו.
אני לא אשם שהיא חשבה ככה
אבל אני כן אשם שאני כזה מחשיד.
אני אשם שעשיתי דברים מסויימים מאחורי גבה.
ואני אשם שאני אוהב אותה.
אני לא יכול לשנות את מה שבלב.
אין סיכוי שזה יהיה.
לא.
אני אשתןק ואעמוד בזה.
שתסתום את הפה היפה שלה, שתפסיק לצייר כול כך יפה. ושתפסיק ליגרום לי לאהוב אותה.
אני שונא אותה.
רשמית
מעכשיו.
ועוד דמעות הגיעו.
התפרקתי על הגטירה שלי.
שהקשיבה.
החברה היחידה שלי.

תודה שאת נותנת לי לפרוט על מייתריך.
תודה שאת נותנת לי לחשוב.
תודה שאת בכיי, את סופגת.
כי את יודעת שאי אפשר לחוזר.

הדמעות על הגיטרה שלי.
עלייך, גברתי.
למוסיקה שלך אני עבד,
נרצע, ותלותי.

ניסיתי לכתוב את השיר הזה, אבל זרקתי מהקטע הזה הכול לפח.
קימצצ'תי את זה, וזרקתי.
זהו.
אני הולך לישון.
רק שאני לא אחלום על השיער החום שלה…..