הוא הלך. ואז ירד הגשם.

הרוח נשארה במקום.
גם הוא נשאר. הוא דיבר איתי, שיחק איתי, היה איתי.
היינו ביחד. היינו כל הזמן ביחד. לא זוג, אבל ביחד.
היינו החברים הכי טובים שאפשר לבקש,
היינו החברים הכי נאמנים אחד לשני.
היינו החברים הכי אמתיים אחד לשני.
היינו החברים הכי אוהבים אחד את השני.
היינו החברים הכי נהנים יחדיו.
אז למה כל זה נהרס?
למה הכול התנפץ?
למה הכול נשבר?
למה הכול התפוגג?
למה הכול עבר?
זה קרה, כשהוא היה צריך לעבור דירה.
לא ידעתי איך לעודד אותו, הוא בכלל לא רצה לעבור.
אז למה בכל זאת הוא עבר? הוריו עברו.
הם אמרו שמזג האוויר לא מוצא חן בעיניהם. הם אמרו שחם מדי ואין להם בגדים מתאימים.
שהבית שלהם חמים מדי. שאין להם מזגנים כדי לקרר את החום.
לו לא היה אכפת. גם עם השרב הוא רצה להישאר.
גם בתנאי חום איומים, גם כשהוא היה סחוט מזיעה, הוא רצה להישאר איתי.
הוא אפילו רב עם הוריו, אבל הם לא רצו. הם לא הסכימו ולא שינו את דעתם.
אז הוא הלך. הלך. הלך. אני נזכרת במילה הזאת שוב ושוב.
רציתי להיות יחד אייתו כזוג, רציתי לנשק אותו כל כך. אבל הוא עצר אותי בפעם הראשונה.
הוא חשב שאם עכשיו נהיה זוג וניפרד, זה יוריד את היחסים בנינו.
כשהוא עמד להיכנס למונית, שעוזבת לשדה התעופה, חיבקתי אותו חזק חזק.
לאחר מכן. הסתכלנו אחד על השני במבוכה. אז, אזרתי את האומץ ובאתי לנשקו.
הוא התרחק ממני במובהלות.
"אני לא רוצה את זה. את יודעת למה. במיוחד לא עכשיו."
דמעות נקוו בעיניי, איימו לרדת. רציתי לצעוק: 'לא! אל תלך!' בקול הכי חזק שאני יכולה. אבל לא, זה לא יצא לי מהפה.
הלכתי באכזבה הביתה, הלכתי בדמעות ובכעס. איך הכול נהרס לי. במקום להיפרד בשלום, נפרדנו בעצב. בעובדה שהוא סירב לי. אני לא יודעת אם הוא אוהב אותי או לא. אם זה תירוץ שלו או אם זה אמת.
לפני הכניסה הביתה, פתאום הרגשתי טיפה על ראשי. טיפה קטנה וקרה.
לאחריה, עשרה טיפות ירדו. עשרים, שלושים, אחר כך לא יכולתי לספור.
גשם אימים ירד בשמיים, גשם חזק שכמעט מעולם העיר הזאת ראתה.
הייתי נראית כמו לאחר מקלחת. הצטננתי בקור, רעדתי.
עכשיו, כשהם הלכו, ירד הגשם שהם כל כך רצו.