היום האחרון – רמוס לופין // פרק 1

רמוס מיהר לעבר הוגוורטס. הקרב כבר החל מזמן, אך הוא התעכב בגלל טונקס.
הוא עדיין זכר את המבט חסר-הפענוח שנעצה בו..

"אני חייב ללכת, טונקס," הוא לחש, והביט במבט עצוב באשתו, אשר אחזה בזרועותיה את התינוק הקטן שלהם, טדי, העטוף שמיכת צמר נעימה. היא לא אמרה דבר, רק הנהנה ברעד, שיערה העכברי מעטר את פניה כמסגרת תמונה.
"אני- אם.." הוא היסס. הוא לא רצה לנהוג בפסימיות, אבל הוא לא ידע אם יפגוש שוב בטונקס מהרגע שבו יצא מדירתם הצנועה אך המכובדת. "אם לא אחזור.. אל תשברי, בסדר? תישארי. בשביל טדי. בשבילי." פניו התעוותו מהכאב שהתערבל בקרבו.
היא הנהנה, בשקט, נועצת בו מבט מסוגר שלא ניתן לפענחו. הוא חשש; הוא לא ידע מה טונקס חושבת ברגעים אלו, אף שהכיר אותה טוב. היא הניחה את טדי הקטן שנרדם בינתיים בעדינות בעריסה, ניגשה לרמוס ונישקה אותו על שפתיו. תחושה חמימה מילאה אותו. הוא שמח שזיכרון הנשיקה יישאר טרי בזיכרונו פן יחדל להתקיים עוד. היא התנתקה ממנו בעדינות, מחייכת קלות.
"בהצלחה." לחשה לו, ואף שידיה רעדו, קולה היה נחוש ויציב; הוא התפלא שלא נבחרה לגריפינדור.
הוא נשק ללחייה בחפזה, ואז יצא מביתם, ומבעד לדלת העץ טונקס שמעה את הנקישה כאשר התעתק להוגסמיד.

הוא בקושי הספיק לעבור דרך השערים, שהיו פעורים לרווחה בצורה לא אופיינית, לפני שנשמעה צווחה וקללה נורתה לעברו. הוא קפץ בזריזות, וקללת הקרושיאטוס הוטחה בעץ עלוב למראה, שנשבר בקול נפץ נוראי. צרחות, קריאות של מילות קסם והבזקים נראו ונשמעו מכל עבר, ותוהו ובוהו של ממש שרר ברחבי בית הספר בו למד בעבר. רמוס מיהר בהמולה, מתחמק מקללות ויורה קסמים משרביטו, אל אולם הכניסה. לפתע מישהו קרא לעברו: "לופין!"
רמוס הפנה את מבטו, מביט בפרופסור מקגונגל שהתקדמה לעברו. זו הייתה טעות; אוכל מוות שניצב בפתח האולם צווח, "סקטומספרה!" ומיד נוצר פצע גדול בזרועו של רמוס, אשר שרוולו נקרע מעליו בעת הגיעו לאולם. דם כהה נטף במורד זרועו, ורמוס העווה את פניו בכאב. הוא כיוון את שרביטו לאוכל המוות, וקרא: "שתק!"
אוכל המוות צנח קפוא על הרצפה, הבעת פניו מבוהלת; הבעת פניו האחרונה לפני ששותק. מקגונגל הגיעה אליו, ומלמלה, "אפיסקי."
מיד הדם הפסיק לזלוג, אף שהפצע עדיין לא הגליד לגמרי. "תודה.." הודה לה רמוס. מקגונגל רק הנהנה, ונראה שנאלצה לבטא את הלחש פעמים רבות לאחרונה.
"קדימה, חייבים למהר." אמרה, והשניים רצו מהאולם, ומיהרו לאורך המסדרונות. כשהגיעו למסדרון הקומה השלישית, מקגונגל הודיעה לו שהיא הולכת לעזור להאגריד, אשר נכלא באחד החדרים. רמוס המשיך לבדו, ולפתע נעצר באחת. על הרצפה מולו שכבה לא אחרת מאשר..
"טונקס.." הוא לחש וכרע על ברכיו לידה. על מצחה היה חתך גדול ומדמם, והיא הייתה חיוורת. "טונקס," הוא ניער אותה, ומשהו בתוכו נשבר. היא באה לכאן לעזור, נטשה הכול, אפילו השאירה את התינוק, רק כדי לעזור לו. ותראו מה קרה. "טונקס!" הוא אמר בשלישית, ולפתע טונקס פרפרה ופקחה את עיניה. הדמעות שנקוו בעיניו של רמוס זלגו במורד לחייו, וטונקס לחשה לו: "אל תבכה.. אל תשבר, ככה אתה אמרת לי."
הוא הנהן, נגב את דמעותיו בכף יד ועזר לה להתרומם. "איפה-"
"טדי בסדר גמור, מולי משגיחה עליו במחילה." קטעה אותו.
"מה את-"
"אל תשאל שאלות, רמוס!" אמרה ברוגז, ורמוס הסמיק קלות. הם צעדו בזהירות ובהיכון לאורך המסדרון, שרביטיהם שלופים.
לפתע, מאחוריהם, שמעו צעקה צפצפנית במיוחד, "אימפריוס!"
הקללה פגעה בטונקס, והבעת פניה הפכה לאטומה. היא התבוננה ברמוס, ואמרה בבירור את המילים: "אבדה קדברה."