היום האחרון – רמוס לופין // פרק 2 ואחרון

הקללה שכמעט פגעה בו, אילולא לא החליק אחורנית בשנייה האחרונה. הוא הביט במהירות הצידה, אל המקום שאליו היה מופנה גבו קודם לכן, וראה את פיטר פטיגרו עומד שם. "אתה.." סינן בזעם.
טונקס דידתה לעברו, אבל הוא קם וזעק: "אקספליארמוס!"
שרביטה עף והתנפץ על הקיר מאחוריה. פניו של רמוס התכווצו בכעס עצמי, אך במצב שכזה, הוא היה צריך להניח את הרגשות בצד ולחשוב בהיגיון. הוא פנה לפטיגרו, שעמד מכווץ בפינה.
"עוד פעם משתמש באחרים כדי לבצע את העבודה שלך?" שאל בלחישה מאופקת. פיטר גירגר, ופלט: "סתום, לופין, אתה הוא זה שבחר בצד הלא נכון!"
רמוס הניד בראשו לשלילה. "אתה טעית כשבחרת בוולדמורט, פיטר." המילה וולדמורט צרבה בגרונו, אך כעת זה לא נראה לו חשוב במיוחד אם יגיד את שמו. השם של אדון האופל גרם לפטיגרו להתכווץ עוד יותר, אבל הוא לא נרתע. "ל-לופין-" היסס, אבל רמוס לא היסס ולו לשנייה בודדה, וצרח: "אקספליארמוס!"
שרביטו של פטיגרו עף מידו, ונחת בקרקוש על הרצפה, במרחק של כשלושה מטרים ממנו. רמוס התחיל להתקדם לעברו באיטיות. טונקס, לעומת זאת, זינקה עליו; הם נפלו יחדיו על הרצפה, אבל רמוס השליך אותה ממנו בעדינות מוזרה, עדיין אינו מסוגל לפגוע בה ישירות. טונקס נחתה בחבטה עמומה, מעולפת. רמוס חזר להתמקד בפטיגרו, וכעת המרחק ביניהם לא היה יותר ממטר.
"ל-לופ-פין.. בבקשה.. סלח לי!" זעק פטיגרו.
"לסלוח לך." חזר אחריו, בקול קריר. "מצטער, פיטר.. אבל בגדת בכולנו. בסיריוס, בלילי, בג'יימס ובי. ועברת כל גבול."
"לילי.." מלמל פטיגרו בקול חלוש, כמעט עצוב. רמוס לא ידע מה לחשוב על כך, יכול להיות ש… פטיגרו חיבב את לילי בסתר? אבל זה כבר לא משנה. הוא רצח אותה. אולי לא ישירות, אבל רמוס מרגיש שפטיגרו עצמו רצח אותה, ואת ג'יימס. זעם פנימי התלקח בתוכו. רמוס המשיך להתבונן בפטיגרו באיום, אך לפתע, ללא שום אזהרה, שרביטו של פטיגרו עף אליו, ופטיגרו סגר עליו בידו. רמוס נזכר שפטיגרו היה טוב מאוד בלחשים אילמים בצעירותם, על אף שמאז שנעלם, ועד שהתגלה לפני ארבע שנים, הוא כנראה לא נאלץ להשתמש ביכולת הזו. כעת, בכוחות שווים, המתח במסדרון נעשה כבד. רמוס הרגיש כאילו הזמן מאט ממהלכו, וטיפת זעה נשרה במורד רקתו. ואז זה קרה, הדבר האחרון שציפה לו:
"אבדה קדברה!" צרח פטיגרו, אבל השרביט כוון למשהו מאחורי רמוס, משהו שנשם בכבדות-
כעת הדממה הייתה מוחצת. פטיגרו נרעד מרוב האנרגיה שהשקיע בלחש, וקרס על ברכיו. רמוס הסתובב על צירו, מביט באהובתו שוכבת ללא רוח-חיים על הרצפה מאחוריו. הבעת פניה הייתה שלווה, כאילו היא רק ישנה וחולמת כרגע חלום מתוק. שיערה החום העכברי התפרע סביבה. הוא כמעט ניסה לדמיין שהיא רק מעולפת, כמו קודם, אבל לא. משהו בתוכו נשבר והתרסק, והוא ידע שהשבר הזה לא יתאחה לעולם. הכל כאילו נעלם, וזה היה רק הוא וטונקס המתה. הוא קרס על ברכיו לצידה, ואחז בחוזקה מכאיבה בידה, עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. הם לחש ללא קול את שמה, כאילו זה יעזור איכשהו. הוא לא התייחס כששמע צעדים עולים במדרגות הלולייניות, וכלל לא הרגיש כאשר הקללה ההורגת פגעה בגבו המכווץ. הוא נחבט ברצפה לצידה של טונקס, כשזיכרון הנשיקה האחרונה שלהם מציף אותו בתחושת חמימות מתוקה ומשכרת, עד שעיניו נעצמו, והוא ראה לבן.
טונקס הושיטה לו את ידה בחיוך, והוא תפס אותה בחיוך קורן, נגרר לעולם הבא.

כשהארי, מקגונגל, מולי ושאר בני משפחת וויזלי הגיעו לשם, הסכר נפרץ. מולי, אשר אחזה בזרועותיה את טדי לופין שלא הפסיק לבכות מאז השעה האחרונה, פלטה צעקה. עכשיו הבינה מדוע התינוק לא הפסיק לבכות; הוא הרגיש, איכשהו, שהוריו מתו. כעת גם היא מיררה בבכי, והארי, שניגש אל רמוס וטונקס, אמר בקול רועד אך אמיץ: "נקבור אותם יחד."
אף אחד לא התנגד, וטקס קבורתם של בני משפחת לופין נערך ממש במדשאות הוגוורטס, מכיוון שבצוואתם ביקשו לעשות כך.
"לפחות.. הם.. הם לא נפרדו, הא?" שאל ג'ורג' בחיוך עצוב, שזיכה אותו בקולות צחוק שבור.