הממלכות האבודות

לקחתי צעד בין מיליוני הגופות הקרות, זרוקות על הרצפה ללא רוח חיים, הרמתי את עיניי במבט אל האופק, לא מעזה להסתכל עליהם, על האנשים, האזרחים והלוחמים שלי, שהקריבו את חייהם למען עתיד טוב יותר, למען ניצחון, למען שליטה מלאה בממלכות, גם אם זה לא היה בין החלומות הפרועים שלהם, גם אם ליבם לא חשק בניצחון, במלחמה, הם עשו את המעשה הנכון, הם ביצעו את פקודותיי, כי איזה ברירה אחרת יש להם, איזה דרך לברוח מגזר דינם.
אינני רוצה לדעת בין אילו גופות אני מדלגת, האם זה אותו איש שהרמתי עמו כוסית בהכרזת מלוכתי לשלטון, האם זה אותו הילד שנהג לשחק בין עצי הממלכה, האם זה אחד ממתנגדיי, שלמרות מאמציו למרוד איבד את חייו בניסיון להגן על חיי.
מאות פרצופים, מאות סיפורים, מאות זיכרונות אבודים רצים בשדה הקרב השקט, עושים את דרכם לאהובי ליבם, לאישה שמחכה לשובם, לילדים הממתינים בפתח הבית, להורים אחוזי הדאגה שעולמם קרב להשתנות.
אני ממשיכה לצעוד לעבר הלא נודע, חרבי בידי, מלאה בדם הנשמות שלקחתי איתי.
"זה נגמר", קולו נשמע באופק, הקול הזה שראשי לא מסוגל לפספס, לשכוח, או להתעלם, הקול הזה שחוזר על עצמו בסיוטים הכי גרועים, בתקוות הכי מתוקות, בשאיפות הכי גבוהות, הקול שלו, לאונרדו בן אלכסדרה, האיש שרצח את אבי, ששרף את ביתי עד אפר ולקח ממני את הכל,
ביום ההוא נשבעתי, ביום ההוא בו הכל חשך והקור הקפיא את עצמותי הבטחתי, אני אהיה האדם שאכבה את אור נשימתו האחרונה, לא משנה מה זה ייקח, לא משנה כמה זה ידרוש, לא הייתי מודעת להשלכות, למחיר שזה עלול לקחת, לחיים שילכו בדרך, את האנשים שאיבדתי במסע, השקרים, התככים והמזימות, ביום ההוא לא רק איבדתי הכל, איבדתי את עצמי, את האור שנהג לזרוח ממני, החיוך הקבוע על פניי, המשאלות והחלומות הכמוסות שבליבי, כל טיפת טוב, כל טיפת אנושיות, אכפתיות וכבוד, הכל הוא לקח, לא נשארתי אותו, מרי לואיז מקיימברידג', של פעם, כבר לא אותו אדם, מתתי ביחד עם משפחתי, מתתי ביחד עם אנשיי, מה שנשאר זה גרסה מכוערת ורעה של עצמי, מבט עמוק בתוך עיניו הכחולות והמנחמות גרמו לי להבין זאת, סוף סוף הוציאו אותי מהעיוורון שהייתי שקועה בו שנים רבות,
"לא לאונרדו…היום זה ייגמר", הרמתי את חרבי מוכנה לסיים את מה שהתחלתי, "אני לא אלחם בך", הוא זורק את חרבו מידו, אותה חרב שצלב את לוחמי, כל אחד מהם, בדם קר, ללא היסוסים, ללא חרטות, אז למה לא אותי, "מה אתה עושה? תילחם!" צעקתי את כאבי החוצה, פעם ראשונה שאני חושפת רגש אחר מלבד שנאה, הוא מהנהן בראשו, מסרב לפקודתי, במקום זאת הוא מתקרב אליי בצעדים גדולים מבלי לפחד שאני האחת שאוחזת בחרב, "את לא חושבת שרבנו מספיק?", הוא במרחק נגיעה מגופי, חשוף, מבלי כלי נשק, בלי אמצעות להגן על עצמו, בלי מגנונות, בלי חומות שמסתירות אותו, יכולתי להרגיש כל רגש שחווה, בתנועת גופו, במבטו הפונה אליי, בקולו העמוק, יכולתי לחוש בעצב שחנק את גרונו, את הכעס שמילא אותו והאהבה המנחמת בו,
הרגע שחיכתי לו כל חיי הגיע, הדבר היחידי שנדרש הוא להרים את חרבי ולתקוע בתוך בטנו, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר, כפי שחלמתי למשך שנים, כפי שתכננתי מאז אותו היום, בבוקר המלחמה הייתי מוכנה, בזמן המלחמה הייתי מוכנה, אבל עכשיו, עכשיו אני לא, ידיי רועדות בלי יכולת לייצב את חרבי, גופי מתכווץ וראשי לא מסוגל לחשוב בהיגיון, "לא!, הרגת את משפחתי, השארת אותי בלי דבר, בשניות אלו רצחת את חצי מאנשיי, מדוע להפסיק עכשיו?", אני מסתכלת עליו בבלבול, מנסה להבין את מחשבותיו, מנסה לשכנע את עצמי, אני יודעת שאני לא צריכה לעשות זאת, לא אמורה לדבר אתו, אני צריכה לקפוץ על ההזדמנות, להרוג אותו, כפי שאבי לימד אותי בעבר, כמו שעשיתי כל חיי, אבל במצב הזה גופי לא זז, ידיי עושות כרצונם כאילו פיתחו חיים משל עצמם, אני מחביאה את הסיבה לדבר, מחביאה עמוק בתוך תירוצים, שקרים, זיכרונות, לא מאפשרת לאהבה לחדור ללבי, להשתלט עליי, בחיים שכאלו אין מקום לרגשות, אין מקום לדיבורים או שיחות, כמו שהחדירו לראשי מאז שנולדתי, פעולה שבאה מהלב היא הפעולה השגויה,
"השארת את אחי גוסס לבדו אחרי שהחדרת את פדיונך עמוק אל תוך ליבו, שנינו נלחמנו באותם המלחמות כי נקמה היא המניע שלנו, אנחנו רודפים אחריה, רעבים אליה, לכבוד, לכוח, לעוצמה…חונכו וגודלנו לזה אבל זה לא חייב להימשך כך..", מבלי לתת לו אפשרות לסיים את משפטו הרמתי את אחת החרבות של נפגעי הקרב, זורקת אותה לעברו, אני אלחם נגדו, אני אביס אותו, אך בכבוד, הוא תופס את החרב בידו האחת, "מספיק! החיים שלנו סיפור מישהו אחר כתב, אנחנו לא יכולים לבחור, אנחנו נבחרנו" אני מניפה את החרב באוויר מנסה לפגוע בבטנו אך רעש המתכת המוכר והידוע נשמע כשהוא חוסם את המכה עם חרבו,
"אני לא רוצה לפגוע בך, מריה!" הוא מסתכל אל תוך עיניי, אני יכולה לראות את הכנות בדבריו, את האמת מאחורי כל מילה שלו, אותו מתחנן בפניי להפסיק, אבל הבטחתי, נשבעתי שאעשה זאת, וזה מה שיקרה, "מאוחר מידי בשביל זה, לאונרדו",
אני מכירה כל טריק שלו, כל מהלך, כל תזוזה שהוא עומד לבצע, כל הנפה שקרבה לבוא, שנים של התנסות, של כישלונות, של אכזבות, אני נותנת לעצמי לפתוח את הקופסא, לשחרר את הכאב, העצב והאובדן שאגרתי במשך תקופות, ששמרתי בתוכי, גם כשזה פירק ושבר אותי לרסיסים, אדום זה כל מה שאני רואה לפניי, נחושה להביס אותו, לגרום לו לשלם, הנפתי את חרבי שוב, ושוב, מכוונת לרגליים, לראש, לחזה, מכה אחר מכה, ניסיון אחר ניסיון, מתקיפה אותו ללא מנוחה, עם זעם מתפרץ, ותשוקה בכל תנועה, רוצה אותו מת יותר מתמיד,
"מריה…" הוא צועק לעברי בחוסר אונים, מנסה לעצור בעדי, להעיף את חרבי, "שאני מביט אל תוך עינייך…" הוא מרתק את חרבי אל הרצפה, מונע ממני תזוזה, אני מתאמצת להזיז את חרבי, להתעלם מדבריו, להישאר מפוקסת בשלי, משקיעה את כל כוחותיי, "כשאני שומע את מנגינת קולך…" הוא ממשיך לדבר, אני מסלקת את קולו מראשי, סובבתי את ידו לאחור, גורמת לחרב לאבד אחיזה בידיו ולעוף אל האדמה, זה הרגע שלי, בלי לחשוב הנפתי את חרבי, מכינה את עצמי למכה הסופית, לניצחון של הקרב, לא רק הזה, הקרבות שאנחנו חיים במשך שנים, המלחמה על השליטה, המלחמה על הכבוד, המלחמה על האגו וכל מה שבא עם זה, אך הוא מספיק להגיד את מילותיו האחרונות, "זה מתי שהבנתי שלמרות שחייתי את כל חיי בניסיון להרוס אותך, המחשבה שאת איננה הרסה אותי", הוא לוחש, נועץ את מבטו בתוכי, כל כך עמוק שמגיע אל נשמתי, אל הכאב והצער שבי, זרועותיי נשארות באוויר, קפואות במקומם, אני מתנשמת בכבדות מנסה לעכל את משמע אוזניי, הרי אנחנו אויבים, תמיד היינו, תמיד נהיה, מהשנייה שאני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, כל הסיפורים לפני השינה היו על שני ממלכות מסוכסכות, שרבות על עושר ועוצמה, הוא תמיד היה הרע בסיפור שלי, הוא היה הרע בחיי, המכשול שצריך לעבור, הבעיה שצריך לפתור, לאהוב אותו זה אסור, לאהוב אותו זה לעבור על כל הקווים האדומים, לאהוב אותו זה בלתי אפשרי, ולמרות זאת עמוק, במסדרונות האפלים של הלב שלי, ישנו ניצוץ, ניצוץ שאוהב אותו, כל דבר בו, מהרגליו ועד ראשו, את הנחישות שלו, שיטות הלחימה, החוכמה והיופי החזק שמושך את כל כולי, ניצוץ זה אני מסתירה כבוי בערימות של תירוצים, שקרים וזיכרונות,
אני מורידה את החרב באיטיות כשהיא נשמטת מידי, קול מתכת חזק נשמע כשחרבי נופלת על הרצפה הקשה, השקט שמילא את החלל בנינו היה רועש מלא באימה וסכנה, אולי זה תכסיס, עוד טריק מלוכלך, בשביל לערום עליי, לנצח,
"אתה אמור לשנוא אותי!", אני מסתכלת אל תוך עיניו הנוצצות, בודקת אם הכן אמת הוא דובר, אני מצליחה לראות בעיניו השקופות את הטוב המתחולל בתוכו, את הכנות הכואבת, כמו ספר פתוח, "תאמיני לי שניסיתי, למשך כל חיי, אני ממשיך לנסות, אני לא יכול, מריה, אני לא מסוגל לשנוא אותך", מילותיו פוגעות עמוק בליבי, מעולם לא חשתי כך בעבר, כוו מבולבלת, השנאה והאהבה מתחברים כאחד, הכעס והשמחה יוצרים בלבול אין סופי, החשש והתקווה הורגים אחד את השני באיטיות, אטיות שמכאיבה, איטיות ששוברת, אני מלכה, מנהיגה ממלכה שלמה בכוחות עצמי, החלטות הם הדבר שאני מתמודדת מידי יום ויום, אך עכשיו, עכשיו בקושי מסוגלת לבטא את המילים מפי,
"חבל לאונרדו, כי גם אם אתה לא, אני כן, אני כן שונאת אותך, תמיד שנאתי, תמיד אשנא", אני לוחשת לעברו בשקט, קולי מגמגם מהבחירה, רועד מהכאב, החלטתי להיסגר, להדחיק, לבחור בדברים המוחשיים, ניצחון ושליטה, להקשיב לראש, במקום ללב, הוא נקודת החולשה שלי, הבן היחידי שגורם לי לחשוב לפני שאני פעולת, היחידי שמצליח לערער אותי, לפקפק בהחלטותיי, היחידי שיכול לנקות את ליבי מהשחור, מהחשכה והאופל, אין אדם מסוכן ממנו, אין אדם עם כוח כזה.
אני מסתכלת על פניו, מנסה לקרוא אותו, להבין מה קורה בתוכו, אך עיניו לא עליי, מסתכלות אל מאחוריי גבי, אני מבחינה בגבותיו המכווצות, כיווץ של בלבול, עיניו נראות מודאגות, ממשיכות לבהות לאחור, "מריה, תיזהרי!", הוא צועק לעברי, הכל קורה במהירות, עיניי לא מצליחות לראות דבר, ראשי לא מצליח להבין, ליבי לא מצליח לעכל, הוא מתכופף להרים את חרבי, בידו השנייה אוחז במותניי מזיז אותי אל מאחורי גופו החזק, הוא מניף את החרב, זורק אותה לעבר האיש במדים האדומים, שקשתו מכוונת לעברי, ישירות לראש, החרב נצלבת בחזהו של האיש, באחד מאנשיו, הממלכה האדומה, אך בשניותיו האחרונה הוא מצליח לשגר את החץ, לפני שגופו נופל על הרצפה, מתחבר עם גופותיהם של מילוני האחרים, משלים את החלק החסר, עוד גופה בין שאר הגופות הקרות, מבלי היסוסים לאונרדו מקריב את חיו, זורק את גופו לעבר החץ, החץ שנועד בשבילי, החץ שהיה צריך להרוג אותי עכשיו נעוץ עמוק בבטנו, אני שולחת את ידי, אוחזת את גופו החלש לפני שמתמוטט על הרצפה, אני מניחה את ראשו בעדינות על האדמה הקרה, מוציאה את החץ מבטנו, עוצרת על הדימום בידי, "לאונרדו, תישאר איתי!", אני נלחמת בדמעותיי, לא מאפשרת להם לצאת, לחשוף את הכאב, אני מסתכלת על פניו, על החיוך העדין, על גופו הנינוח, השלווה בו, הרוגע והחופשיות, ברגע הזה שהבנתי שהוא גוסס בזרועותיי, ברגע הזה הרגשתי, נתתי לניצוץ להאיר את החשיכה, להוביל את הדרך, דמעה חמה נזלה על לחיי, חשפתי את קשיי, שחררתי את רגשותיי, "זה לא שבחרתי לשנוא אותך, לאונרדו, רק סירבתי לקבל שאני אוהבת אותך", חיוכו גדל למשמע דבריי, גורם לי כמעט להאמין שהוא שמח לגסוס, "זה היה שווה את ההמתנה", אני שומעת את נשימתו האחרונה נשאבת עם הרוח, הוא חופשי עכשיו, עוזב את העולם, עוזב אותי, מילותיו האחרונות מהדהדות בראשי, אני מרגישה את גופו מתקרר ומבינה שהוא לעולם לא יהיה חם שוב,
אני רוצה אותו בחזרה, אם זה בתור אויב, בתור אוהב, כל דבר בשביל לשמוע את קולו בפעם האחרונה, בשביל להביט אל תוך האור בעיניו, להרגיש את מגעו החם נגד גופי, גם אם זה בקרב אחרון למוות, מלחמה אחרונה על שליטה, ריב אחרון על כוח, החתיכות הקטנות של ליבי מפוזרות לכל עבר, הכאב מחלחל לעצמותי, אני מתכופפת אל פניו, נושקת למצחו, נשיקה ראשונה ואחרונה, נשיקת פרידה, וזה הרגע שאני מבינה שכל עולמי הסתיים בזרועותיי, הוא איננו עכשיו ובדרך מסוימת גם אני, עולם בלעדיו נראה מוזר, שונה, הוא היה האויב הכי גדול שלי, והאהבה הכי עמוקה שלי, הוא היה הכל בשבילי, לקבל את זה כאב יותר מלהסתיר את זה, להבין את זה כאב יותר מלהדחיק את זה, חיים בלעדיו זה לא חיים, אני מוציאה את הפדיון מכיסו, משחקת איתה בין אצבעותיי, אני נשכבת לצד גופתו, הדמעות ממשיכות לנזול כמו נהר מעיניי, הריקנות בתוכי משתקת, השקט מסביבי שורף, אני אוחזת בידו, מסתכלת על הכוכבים הבוהקים בשמיים שמעלינו, "אני אראה אותך בקרוב", עם חיוך, אני נועצת את הפדיון בבטני, משאירה את עצמי לדמם למוות, זה לא כאב, זה אף לא כואב שאני אתו, בפעם ראשונה אני רואה את האור, אני בוחרת בלב, בעצמי, נותנת לנקמה והכעס לעזוב את נפשי במנוחה, אני מרגישה מה זה להיות חופשיה, שלווה, בלי דאגות, בלי בעיות, "לנצח אתך" אני לוחשת בגופי שחלש מרגע לרגע, סיפורי התחיל אתו, ביליתי את מלוא חיי בניסיון לפגוע בו, להכאיב, לנקום ולנצח, הכל היו תירוצים להיות לידו, אתו, וכך גם סיפורי יסתיים לצדו, מאויבים לאוהבים, אני נותנת לנשימתי האחרונה לחמוק מפי, נשמתי החופשיה בורחת אליו, חזרה לזרועותיו, למקום בו שייכת, אתו.
עכשיו שניהם שוכבים זה לצד זה, בין מאות הגופות שנרצחו בדם קר, שמתו עקב החלטותיהם, שמתו בגלל בחירתם, הכל בשביל כלום, ועכשיו הם בניהם, מבחירה, אף ממלכה לא ניצחה, אף ממלכה לא הפסידה, אך הם כן, הם זכו, הם ניצחו, אחד בשני, באהבה מרפא, חיבוק מנחם, הם זכו בשלווה שחיפשו כל חייהם, חשבו שהיא תבוא במוות של אחד מהם, אך השלווה באה במוות של שניהם, זה מתוק וחלומי, הסוף הטוב שכולם חיכו לו.
טעיתי ,שום דבר לא יסתיים היום, הכל רק יתחיל, סיפור האהבה שלנו נגמר עכשיו, לפני שהספקנו לכתוב אותו, שהספקנו לחיות אותו, אך זה לא הסוף, רק ההתחלה, כי אני מבטיחה לאהוב אותו, בעולם הבא, במציאות אחרת, בעולם מקביל, אני מבטיחה לחיות אתו עד נשימתנו האחרונה.