המפלצת ממנהטן- פרק ראשון

" אם רק תתני לי אפשרות לתקן את זה!" כמעט צעקתי עלייה.
דמעות נצצו על עייניה הסגולות,ושיערה השחור, כאילו נראה כסוף באור הירח שהשתקף על החלון.
" אתה כבר לא יכול!" גם היא צעקה, דומעת כאילו כול הכינרת נמצאת בגופה, והיא ממונת על הדמעות.
" אני יכול לתקן את זה!" הייתי בפאניקה.
" לא אתה לא! כמה המצאות שאתה לא תמציא, אתה לא תצליח לתקן לב שבור!" היא עצרה לרגע לנשום, " ואם כבר לא חמישה!"
" אני יכול!" הייתי בהיסטריה. " אני אעשה הכל בשבילך!" צעקתי, הברקים והרעמים בחוץ, והסופה, גרמו לי לצעוק, רציתי שהיא תשמע אותי. " אני אוהב אותך!" אמרתי את זה בפעם הראשונה שלי, לאדם כל שהוא.
היא ניגשה אליי. " אני לא?!" לחשה. " אני לא יודע" קירבתי אותה אליי. בחיבוק. חפנתי את ידיי בשיערה, היא נצמדה אליי.נישקתי אותה ארוכות.
" אולי אתה שניתי אותי, אולי אתה הפכת אותי לכמוך, למפלצת, אבל…." היא אמרה. היא עצרה. כשהיא אמרה מפלצת זה פגע בי, להיות חצי אלף, חצי ערפד, בדיוק. אני מפלצת. ויוה לה מפלצות!
" אבל….?" שאלתי בעצבנות, מתרחק ממנה.
" אני רוצה להיות כזו….." אמרה.
" אני מאמין לך" אמרתי בלגלוג.
וובכך חתמתי את השיחה. היא יצאה מהטירה שלי, עטופה בצעיף ומעיל.
" אני כזה מפגר" אמרתי וגירדתי בשיערי הכתום הסטור