הצעיף שהיה איתי תמיד. אבל..

פעם לא הייתי מורידה אותו. אפילו לא בימי קיץ. זה היה צעיף המזל שלי. הצעיף שהכי אהבתי. או יותר נכון- הצעיף מהילד שהכי אהבתי..
אז איך כל העניין הזה התחיל? ובכן, זה סיפור די ארוך, אז כדאי שאתחיל מההתחלה..
הכל התחיל מיום-ההולדת שלי. קיבלתי מתנות די זולות, כמה זוגות עגילים וספר קצר. אפילו מההורים שלי קיבלתי משהו מאוד.. צנוע. קופסת שוקולדים. ״יום אחד את תמצאי את האחד״ נכתב שם בפתק בצבע אדום זוהר.
לא הבנתי את המשפט. הייתי צעירה אז, בכיתה ז׳ בקושי. ישבתי על הספה שלי, מביטה בעגמומיות במתנות העלובות שלי. כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.
״פתוח!״ קראתי. מהדלת נכנס ידיד שלי, לא דיברנו כבר חודשים, רק מסמסים בפלאפון. ״עומר!״ קראתי וקפצתי על רגליי. ״מה אתה עושה כאן?״
״נראה לך שאני אשכח את היום הולדת שלך?״ הוא חייך והגיש לי שקית ורודה מקושטת בלבבות קטנים. המראה גרם לי להסמיק. פתחתי את השקית והוצאתי משם צעיף בצבע כחול, עשוי משי ופרחים בצבעים עזים רקומים על חזיתו.
״אוי, עומר, לא היית צריך!״ ולפני שהספקתי לעצור את עצמי חיבקתי אותו חיבוק-דוב מוחץ. ״ליה..״ הוא מלמל מבעד לחיבוק. ״הייתי צריך. את ידידה שלי.״
״תודה רבה,״ אמרתי. ועשיתי את המעשה הכי נועז שעשיתי בחיי. נועז יותר מקפיצה מקומה שנייה אל הטרמפולינה בוילה שישנו בה. נישקתי את עומר על הלחי.
״אתה הידיד הכי טוב שיכולתי לבקש,״ אמרתי וםתחתי לו את הדלת. מרוב בושה כנראה. הוא גם נראה די המום, ויצא החוצה. ״נדבר מחר.״
סגרתי את הדלת מאחוריי, קפצתי על הספה. ולפני שהספקתי לעצור בעצמי, צחקתי.
**
זהו, זה היה הרגע. הרגע שהתאהבתי בעומר. כיום הצעיף מקומט ומלא טלאים שאימא שלי רקמה כשהוא נקרע. אחרי היום הזה הוא לא ממש דיבר איתי, מרוב מבוכה כנראה. שלחתי לו כל הזמן הודעות סמס: ״בא לך להיפגש היום?״ ״אולי ניפגש בשישי?״ ״תתקשר אליי (: מזמן לא דיברנו״ ודברים מהסוג הזה. הנואש.
עד שיום אחד, הלכתי הביתה ברגל, והוא בא מאחוריי. ״את עדיין עם הצעיף?״ הוא שאל.
הלב שלי זינק. גם אם זה היה משפט תמים, פתאום היום שלי נראה כל-כך הרבה יותר טוב. ״כ-כן,״ גמגמתי. ״הוא- הוא מאוד יפה.״
״אני מצטער שלא דיברתי איתך המון זמן,״ הוא אמר, והחזיק בידי. ״אבל נראה שאת אובססיבית לפגישות שלנו.״
״אני באמת אובססיבית.״ עניתי. הלב שלי הכפיל את פעימותיו פי שבעה.
״למה?״ הוא שאל.
״בגלל זה..״ אמרתי. נעצרנו, ופניי התקרבו לשלו.. הוא חסם את פי באצבעותיו.
״ליה..״ הוא לחש. ״אני מצר. הלב שלי שייך למישהי אחרת.״
כל מצב-הרוח הטוב שלי צנח בבת-אחת. ״אתה.. מה?״
״אני אוהב מישהי אחרת,״ הוא חזר, די בקוצר-רוח.
״כן, הבנתי,״ אמרתי, ולפני ששמתי לב העיניים שלי התמלאו בדמעות, גרוני נחנק, אפי נזל, ולבי נשבר לאלפי רסיסים..
״את אוהבת אותי.״ הוא חזר, ונראה המום בדיוק כמו אז, כשנישקתי אותו בלחי. ״אבל לפעמים לא כל הדברים הולכים לנו-״
״שנים ניסיתי לדבר איתך!״ צרחתי, ושיערי מעט יצא מהגוגול המוקפד שאספתי. עומר נרתע אחורה.
״אתה מדבר כאילו העובדה שאני מאוהבת בך מובנת מאליו! אבל זה ממש לא ככה.. מאז היום ההוא, שקנית לי את הצעיף.. חשבתי שזה זה.״ ככל שאוקטבות קולי ירדו, כך הדמעות התחזקו. תוך שנייה הצעיף היה מוכתם בטיפות מלוחות. כאלה שבאות מכאב אמיתי.
״אני מצטער, ליה.. לא ידעתי שזה נושא רגיש. ממש-ממש מצטער.״ מבעד לפחד זיהיתי את הקול המזויף. המפוחד. כזה שאומר ״בא לי להתחפף מפה, לפני שהמפלצת תחסל אותי.״
״אני חייב ללכת,״ הוא סיכם בקצרה, ורץ אחורה. ראיתי את תיקו קופץ על גבו בשעה שהוא נעלם בסאון התלמידים.
״פחדן!!!!״ צרחתי, הורדתי את הצעיף המטופש, קימטתי לכדור וזרקתי לעברו. ״פחדן!!!!! פחדן!!!!!!!״
צנחתי על הדשא היבש, בוכה בלי בושה, שיערי נדבק לפניי. אבל לא היה לי אכפת. חטפתי את הצעיף ממקומו על הדשא, התחבאתי מאחורי שיח והוצאתי את קלמרי.. מבפנים שלפתי סרגל מחודד. חתכתי אלפי חורים בצעיף, קרעתי את החוטים הדקים של הפרחים שעוד נותרו, והשלכתי את הסרגל ואת הצעיף המחורר על הארץ.
נעמדתי, דרכתי עליהם. קפצתי ושפשפתי, ונטשתי אותם שם. במקום שבו ידעתי בפעם הראשונה שברון לב מהו.