הריקוד האחרון/ דניאלה היליצ'סקו

שנינו היינו מודעים אחד לשני למרות כל הסובבים אותנו,
שנינו באמצע רחבת הריקודים, ועוד מאה אנשים סביבנו רוקדים.
הוא היה צמוד עם כל גופו לגופה של חברתי הטובה ושניהם רקדו סלואו, הריקוד האחרון להיום.
הוא היה צמוד אליה אך מבטו נראה קר ומרוחק ואולי גם קצת מבולבל..
ואני צמודה לבן הזוג שלי לריקוד,
מחייכת כאילו אני באמת נהנית – כשבעצם אני רק רוצה לעזוב את בן זוגי ולעבור לידיו של אהוב לבי.
מבטינו הצטלבו כל כמה שניות.
אני מחייכת את החיוך המזויף שלי והוא נשא את מבטו הקר ומבולבל,
כנראה ציפה שארקוד איתו, ראיתי בעיניו שמשהו לא מסתדר לו..
ואני יכולה להישבע שהוא היה נראה כאילו אני לא איפה שאני אמורה להיות.
הרגשתי כאילו הוא קורא לי עם עיניו, קורא לי לרקוד איתו את הריקוד האחרון.
ואולי.. אולי באמת היינו רוקדים סלואו צמוד, אם רק רגשותיי אליו היו שונים.
ידענו,
הוא ידע, מה אני מרגישה אליו- למרות שאף פעם לא אמרתי את זה ישירות-
והוא ידע שאם נרקוד זה יתפרש אצלי אחרת.
גופי משתוקק למגע שלו והוא ידע שאם נרקוד אני רק אהיה צמאה יותר ויהיה לי יותר קשה לשחרר.
ועמוק בלבי גם אני ידעתי,
ידעתי שזה לא יעשה לי טוב..
אולי בגלל זה הוצאתי אוויר מראיותיי והנחתי את ראשי על כתפו של בן זוגי כשעל פניי חיוך לא אמתי, כי אני ידעתי וגם הוא ידע.
מצחיק שגם אז כשהאלכוהול זרם בדמי הייתי כל כך רגישה למה שאני עושה לידו,
מצחיק אפילו מאוד כי ברגע ששותים מאבדים עשתונות וכלום כבר לא בשליטה כי לא שמים זין על אף אחד.
אבל אני.. אני הסתגרתי.
הסתגרתי מהפחד שאולי אומר או אעשה את הדבר הלא נכון ואתחרט על כך במשך כל חיי.