השעון מתקתק ואני עדיין מחכה.

היינו ביחד תמיד, היינו זוג מלאכים, היינו זוג מקסים, היינו זוג חמוד, היינו זוג מדהים.
לפעמיים, היו אומרים לנו שאנחנו מושלמים. שאנחנו משלימים אחד את השני.
אנחנו עונים אחד לשני, חושבים אותו דבר. מצליחים לא לריב חודשים.
אין לנו ניגוד דעות, אין לנו דעות שונות, אין לנו דברים שונים בכלל.
אנחנו תמיד חשבנו אותו דבר וככה זה גם עכשיו.
נפגשנו בדרך מקסימה, בדרך מדהימה, בדרך אגדית.
בדרך שכל אחת רוצה לפגוש מישהו, רוצה לפגוש את אהובו האמתי.
נפגשנו בחוף, נפגשנו ליד הים, הצלת אותי מטביעה, הצלת אותי כשאני בולעת מים רעילים.
החיית אותי מחדש, הרגשתי הנסיכה הנרדמת, שמתעוררת מיד.
פגשתי אותך, חיי השתנו.
הרגשתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו פעם. הם יהיו טובים יותר, עם דלתות פתוחות וחלונות פתוחות לרווחה. בדלתות והחלונות האלה, כל בן אדם יכול להיכנס ללבי.
לחדר מיוחד שמיעוד רק לו. לך יש את החדר הכי גדול בלב. החדר הכי שונה מכולם, החדר הכי מאושר שאפשר לבקש. מקום חמים, נעים ונוח. ממש כמו וילה. עם כל התנאים שתוכל לבקש, אתן לך.
יכולתי לתת לך הכול, יכולתי לתת לך את הירח והשמש, את העננים והכוכבים. יכולתי לתת לך את הדבר הכי רגיל: זר פרחים. זר פרחים שמיועד לך. שאני נתתי לך אותו. זה מה שמיוחד פה. נתתי לך אותו. בלי תמורה. בעצם נתת לי תמורה, אותך. רק אותך אני רוצה, לעולם לא אפגוש מישהו אחר כמוך. לעולם לא אראה מישהו טוב כמוך, מישהו דומה לי כל כך. מישהו אהוב כל כך, מישהו מושלם.
קשה לי להאמין שהייתי רבת מזל כל כך, שפגשתי אותך. דווקא אני, דווקא אני זכיתי בך.
דווקא אתה אהבת אותי חזרה, דווקא אתה אהבת רק אותי. אהבתי אותך, אבל מה שהיה משימה בשבילי, היא שאתה תתאהב בי גם. זה הצליח. התאהבת בי.
זה היה נס משמיים. הרגשתי שזכיתי בלוטו, זכיתי באהבת אמת. זכיתי במישהו אמתי, לא מישהו מזויף. מישהו שאומר לי את הדברים בפנים, אבל בליטוף בצד. מישהו שיודע להעיר, אבל גם לפרגן. מישהו שאכפת לו ממני, מישהו שיכול לעשות הכול בשבילי.
יום אחד, כבר לא יכולתי לעשות הכול בשבילך. הכול השתנה. הכול התערבב יחדיו בצורה רעה, הרגשתי מערבולת בלב באותו הרגע.
אתה אמרת שאתה עוזב, שאין לך עבודה פה, שאתה לא מוצא את עצמך פה.
הצעת לי לבוא אייתך, לעיר הורייך ואז נגור יחדיו. חיים מאושרים. חיים מעושרים גם כן.
אבל, לא יכולתי. השתפנתי אפשר לומר. לא יכולתי לעזוב את הוריי המדהימים, בגיל 15. 15. אתה היה בן 18. זה היה משהו אחר, איך הגיל שונה. אך בכל זאת התחברנו, לא משנה באיזה תנאים.
לא יכולתי לנטוש אותם בשביל מישהו שהיינו ביחד רק חצי שנה. עכשיו אני מצטערת.
אני באמת מצטערת, קלטתי איך אני מסוגלת בלי הוריי, שכבר התבגרתי מספיק.
מהיום הראשון שהתאהבתי בו, ידעתי ששום דבר לא יעמוד בנינו. חוץ מזה. הוא היה בטוח שאבוא אייתו, שאין לי בעיות. נפגשנו בתחנת הרכבת פעם אחרונה, הייתה לו הודעה בשבילי.
זה היה הרגע שהוא רצה שנעבור יחדיו. גמגמתי ובכיתי בבכי אין קץ. אמרתי לו שאני לא מסוגלת, שאני מצטערת. שאני מצטערת כל כך, אבל הם ההורים שלי והוא הבין אותי.
הוא ליטף אותי לאט לאט, נישק אותי בפעם האחרונה ועזב. מבטיח שיחזור לפעמיים.
אני קולטת שאני לא הייתי צריכה לעשות את זה.
כי כבר עברו שנתיים, הוא עדיין לא הגיע.
הוא פגש מישהי אחרת, הוא שונא אותי? הוא שכח ממני? לא אכפת לו ממני יותר? כמה שאלות הזויות יש לי בראש, שלא מפסיקות להיזכר ולדבר בראשי.
השעון מתקתק ואני עדיין מחכה.
עדיין, עדיין מחכה.