התאהבתי בו. אבל,

חמש שנים התאהבתי בו, רדפתי אחריו, עקבתי אחריו, צוטטתי לו, שמעתי עליו שמועות, ניסיתי להתקשר אבל מיד ניתקתי, ניסיתי לחשוב מה להגיד לו אבל לא הצלחתי.
דווקא אני, אני המקובלת של הכיתה, מלכת הכיתה, יפהפיית הכיתה, מתאהבת במישהו שולי. מתאהבת במישהו שבקושי מדבר, ביישן. אני מסתכלת עליו כל הזמן. הוא מסקרן אותי כל כך.
וכמה בנים בכיתה מאוהבים בי.. אני בכלל לא רוצה אותם, אני רוצה אותו.
אני רוצה אותו, החתיך אבל השקט.
המקסים אבל הביישן.
החכם אבל התמים.
כל כך הרבה הפכים ביחד, שזה מדהים אותי. הוא ממגנט אותי אליו, בלי שהוא בכלל מסתכל עליי.
אני בטוחה שלא אכפת לו ממני. אני בטוחה שהוא לעולם לא חשב, שמלכת הכיתה בכלל תסתכל עליו. בכלל תתאהב בו. זה נשמע הגיוני? אנחנו אף פעם לא מדברים, אבל אני בטוחה שהוא כובש באופי ובמבט שלו.
יום לפני, עשיתי מסיבת פיג'מות עם החברה הכי טובה שלי, יעל. יעל היא החברה האמתית שלי מבין כל המזויפות. ממנה אני לא פוחדת לפלוט שום דבר. חוץ מהקטע שלי עם הילד.
והיה אמת או חובה, סימן עליי הפקק, שזה אומר ששואלים אותי. אצלה סימן הבסיס של הבקבוק.
"אמת או חובה?" היא שאלה אותי.
"אמת." משום מה, לא היה לי כוח לחובות.
"אמת שאת מאוהבת בבני." היא פתאום פלטה את זה מפייה.
נבהלתי כל כך. מאיפה היא ידעה את זה?
"מאיפה…" גמגמתי והיא המשיכה את דבריי.
"את אובססיבית לגביו, מאיה. תפסיקי כבר."
"אני לא יכולה, אני מנסה לעצור את זה.." דמעות צרבו בעיניי.
"די.. אל תבכי. תגידי לו את הדברים בפנים. תעזי, אני אעמוד מאחורייך."
"אבל המעמד השכבתי.."
"זה מה שאכפת לך? אני תמיד אהיה אייתך מאיה."
"טוב." לחשתי בחוסר אונים.
יום עבר, הסתכלתי שוב על בני. הוא היה תמים, הוציא את המחברת מהתיק. כתב בה דברים.
"בני?" ניגשתי אליו בפחד. הוא הסתובב בהפתעה.
"כן.. מאיה?"
"אתה.. אתה.." לא היה לי מושג איך להתחיל את השיחה. "אתה מאוהב במישהי? אתה פנוי?"
"מה? על מה את מדברת? זאת מתיחה?"
"לא. אני נשבעת לך." והרמתי את ידיי.
"טוב.. אז אני מאוהב במישהי, כן."
"אפשר לדעת מי זאת?"
"למה, כדי שתלכלכי עלייה בכל השכבה?" הוא אמר בתקיפות, שפגעה בי.
"לא.. למה אתה מתנהג אליי ככה? מה עשיתי לך? בגלל שאני מקובלת, אתה מתנהג אליי ככה?"
"סליחה. צודקת. אבל אין לי כוונה לספר לך."
"אה. אוקיי, סתם שאלתי. דרך אגב, אתה אולי רוצה.. רוצה לצאת לפגישה? שנכיר אחד את השני?"
"מה? דייט?"
"כן.. בערך."
"אני מצטער, אבל אם נדלקת עליי, אני ממזמן מאוהב במישהי אחרת." הוא אמר בחוסר אכפתיות וחזר למחברתו.
מה? למה? למה הוא ככה מתנהג אליי? מה עשיתי לו שהוא מדבר אליי ככה בזלזול? לא אכפת לו שאפגע ממה שהוא אומר?
ניסיתי לעצור את הדמעות, לעצור אותם יורדות. חמש שנים בזבזתי עליו והוא בכלל לא היה מעוניין בי. מה ציפיתי, שהוא יתאהב ברדודה כמוני, מלכת הכיתה? אבל אני לא רדודה וכולם יודעים את זה. אז בגלל שאני מלכת הכיתה זה אומר שהוא יכול להתנהג אליי ככה? לא אני בן אדם.
אם הייתי רדודה, הייתי מתנהגת אליו בזלזול ובכלל לא מתאהבת בו. אבל אני לא. התאהבתי בו.
באובססיות. זה כואב. כואב יותר מדי.
ברחתי מהכיתה ישירות והברזתי מהשיעור שבא אחר כך. נתקעתי בשירותים כל היום, מנסה לעצור את הדמעות שלא הפסיקו לרדת.
עד עכשיו לא התגברתי. מתי אני אתגבר, אני לא יודעת. אבל אני מקווה שכמה שיותר מאוחר, לא רוצה אהבות עכשיו, לא רוצה כלום. לא סומכת על אף אחד.