והדמעות עוד מעט עולות..

החלטתי לדבר איתו, באמת שרציתי, שכנעתי את עצמי שאני יכולה, זה כבר היה סוף השנה, היום האחרון של כיתה ח׳ וכמו שבון ז׳ובאי שרו "Its now or never". ואז כבר חשבתי שהוא הלך, ונהייתה לי תחושת החמצה נוראית הדמעות כמעט והציפו את עיני. אחר כך, ראיתי אותו, הבנתי שהוא עוד לא הלך ואז שוב נתקע הגוש הזה בגרון, לא זה של בכי, זה שלא נותן לדבר, השיתוק הגיע וכל מה שיכולתי לעשות היה להסתכל עליו מתרחק..