ורד-לבכות,לצרוח,למות,לחלום

טטיאנה הביטה בצלחת שלה.לא היה בה דבר כמעט.כלומר היה בה,אך זה לא היה למענה.בצלחת הפח שממנה אכלה,היו חתיכות של עגבניות.הדבר היחיד שאכלה באותו יום,באותו שבוע,באותה שנה,כבר שבע שנים,היה עגבניות וכרוב.מדי פעם גם קצת לחם יבש.בצלחתה היו נתחים של בשר,אך אסור היה לה לאכול מהם.גם מהכרוב היה אסור לה לאכול,אך אכלה בכל זאת.היא הייתה כחושה,חולנית למראה,עם עיניים גדולות,ירוקות ושקועות.היא הייתה בת עשרים,פחות או יותר,ונראתה בת שש עשרה.שיערה הבהיר היה קצוץ כמעט עד השורשים.היא הייתה מכוסה בשמלה דקה,בצבע לבן מוכתם ומלוכלך.על אוזניה האדומות היו תלויים עגילים כעורים.שפתיה רעדו וגם ידיה.פניה היו חיוורים ומלוכלכים,עיניה דומעות כדרך קבע והיא השתעלה,היא תמיד השתעלה.במילה אחת? היא הייתה מכוערת.המקום בו הייתה לא היה מעודד יותר ממראה שלה.זה היה בית בושת בצד הפחות נעים של העיר רואן."היי עפרוני קטן!? תזדרזי!"צעקה בחורה אחת מחוץ לחדר.טטיאנה הזדרזה.בכל פעם הייתה עומדת על דעתה לאכול לבדה,כדי שתוכל לעזוב את הבשר ולגנוב חתיכות מהכרוב הגדול שנשמר למרק בכל סופי השבוע.לא הייתה לה ברירה אלא להשאיר כמעט את כל הארוחה שלה.האם דאגתם פעם לילד קטן? אני סבורה שכן.ומה לגבי ילד קטן הנמצא מרחק אלפי קילומטרים מכם? אני יכולה להאמין שרובכם עוד לא התנסיתם בדבר כזה.אחותה הצעירה של טטיאנה,שרלוט,חיה במונטריי שעל הים,אצל משפחה אומנת,בעוד טטיאנה נלחמה על חייהן.זיכרון יום הפרידה היה חד כסכין.
איך עמדה שם,לפני עשר שנים ארוכות של סבל,ולא יכלה להביט בעיניה של שרלוט מבלי להזיל דמעות."הכל…הכל יהיה בסדר לוטי…"אמרה טטיאנה ומשכה באפה.שרלוט חיבקה את טטיאנה וסירבה לתת לה ללכת."לא! טוטי,תישארי איתי! הכל יהיה בסדר,את תגורי כאן איתנו,ותשני איתי ביחד באותו חדר,מה את אומרת?"שאלה שרלוט.טטיאנה חייכה וחיבקה את אחותה,היקרה לה מכל."אני אחזור כל כך בקרוב שאפילו לא תוכלי לשים לב,לא תביטי לצדדים,והנה כבר עברו שנים ותהיי מספיק בוגרת כדי לחזור ולחיות יחד איתי ברואן."אמרה טטיאנה."בטוח!? בטוח בטוח בטוח טוטי? את תחזרי,נכון?"שאלה שרלוט."ברור שכן לוטי,זה יקרה מהר מאוד.אם יום אחד תתקעי עם יום עצוב…או תרגישי לבד,את רק צריכה לזכור,להרים את הסנטר ולזכור…השמש תזרח מחר בבוקר,ובבוקר הזה אני אחזור לקחת אותך.אל תדאגי…מחר…לכל יום יש גם את המחר שלו,והמחר הוא רק במרחק של יום…"הבטיחה טטיאנה עם דמעות בעיניה."השמש תזרח מחר…"אמרה שרלוט,היא חייכה אבל מעיניה זלגו דמעות."ובמחר הזה אבוא לקחת אותך,אל תדאגי…"אמרה טטיאנה וחיבקה אותה.
"יש לך בדיוק חצי דקה לסיים לאכול ולעוף מהמטבח!"צעקה אותה בחורה.טטיאנה מיהרה לעטוף את שאריות הבשר ולטחוב אותן לסינרה,הן לא היו בשבילה.היא יצאה משם,יותר נכון לומר נבעטה משם,לכיוון אחד מהחדרים הפנימיים.היא חלקה חדר עם מישהי ששמה היה דולי קלקסו.היה לה שיער ארוך וחום,עיניים גדולות וחומות,ופנים ארוכים,היא הייתה אומללה.היו לה ילדים שגרו לא רחוק משם,ברואן.והזנות הייתה הדרך היחידה של דולי לפרנס את ילדיה,שני ילדים מקסימים ותכולי עיניים,סיליה ואדגר.טטיאנה ראתה אותם כמה פעמים,הם היו חמודים,פשוט שני מלאכים.טטיאנה נכנסה בשקט לחדרן,היא לא רצתה להפריע לדולי,שישבה שקועה בזכרונות על מיטתה.הבשר היה מיועד לדולי,הוא היה בשביל ילדיה.היו בסך הכל שני מזרונים בחדר התחוב,גודלו לא עלה על גודל מטבח ממוצע.הקירות סביב היו מכוסים טיח מתקלף.החדר היה קטן כול כך שבקושי היה מקום לנשום בו.החלונות היו צוהרים קטנים מכוסים ברשת.הרצפה הייתה משופשפת,עשוייה עץ כהה וסדוק.המצעים שעל המיטה היו מהוהים וחצי קרועים.השמיכה מוכתמת והכריות מפוזרות בחדר.טטיאנה נשכבה על המיטה שלה,לא תמיד חיה כך.פעם היו לה הורים שאהבו אותה,פעם הייתה חיה בבית גדול,פעם יכלה לחוש אהבה.היא קמה מהמיטה שלה ויצאה החוצה.זו הייתה שעת לילה מאוחרת,אך לקוחות מעולם לא מצאו לעצמם שעה מאוחרת מדי כדי לבוא.טטיאנה מעולם לא עשתה הרבה כדי למשוך אותם אליה,היא פשוט עמדה,וחיכתה שייבחרו בה.הפעם זה קרה מהר יותר ממה שחשבה,בחרו בה.טטיאנה לא הואילה לזרוק בו אפילו מבט אחד,היא רק אחזה בידו וגררה אותו לחדרה.דולי ראתה שלטטיאנה יש עבודה ולכן מיהרה לצאת החוצה.מקץ חצי שעה,הסתלק הגבר האלמוני.טטיאנה שכבה על המיטה,כבר שנים רבות זהו מקצועה.אבל הפעם הרגישה כה מגעיל,עד שכמעט ולא יכלה לנשום.היא הרגישה מחוללת,פרוצה.ידה מיששה את שיערה הקצוץ,שפתיה הסדוקות רטטו והיא הרגישה דמעות עולות בגרונה.לא נשאר זכר לילדה היפה שהייתה פעם,כעת היא הייתה פרוצה,זונה,אישה שצדקנים רואים,מצקצקים בלשונם ועוברים הלאה.היא הרגישה חלחלה עצומה מהדבר שהפכה להיות.ליבה כאב,גופה כאב ושיעוליה החריפו.היא הזדקפה במיטתה והרגישה איך ליבה גואה בפחד,חרטה,כעס,רחמים עצמיים."היו ימים שהרגשתי אחרת,שקולי היה נחמד,ומילותי יפות.היה ימים,כשיכולתי לאהוב,ויכולתי לשיר,ויכולתי להתרגש…"קולה רטט בבכי גואה."היה זמן…אך הכל כבר תם…"היא אמרה והביטה בפרקי ידיה."מעולם לא חשבתי על עתידי…עסקתי בשירה,במשחקים והייתה לי ילדות.אך יכולתי לחוש את המפלצת…מלחשת בערפי…"היא מלמלה בקול סדוק.היא החניקה בכי והרגישה כאילו היא רוצה לצעוק,או להתפוצץ."כולם ישנו לצידי,אז בקיץ…הם יכלו למלא את ימיי באושר.ילדותי הייתה שלהם כשהסתלקו!"היא שמעה את עצמה צועקת.אך היא לא יכלה להפסיק.ציפורניה הארוכות חרצו קווים מדממים בידיה.היא התנשפה והשתעלה בהיסטריה."החיים רצחו את תקוותי וחלומי…"היא אמרה בקול חנוק.היא הרגישה קרועה מבפנים,בודדה,גלמודה,כאילו אין לה איש בעולם,כאילו אף אחד לא אוהב אותה.מעולם לא כתבה מכתב לשרלוט מאז שעזבה אותה,מעולם לא זכתה לראותה.טטיאנה העבירה את אצבעה על השריטות בידיה,היא לא יכלה להמשיך בפחד הזה,בשקר הזה.היא ניסתה לעודד את עצמה שהיא עושה הכל למען שרלוט,אך היא ידעה ששרלוט לא הייתה רוצה שזנות תהיה המקצוע של אחותה הגדולה.היא ניגבה את הדמעות שזלגו מעיניה ונשמה נשימה שחוחה.אם תמשיך ככה לעולם לא תוכל לצאת מהעצב הזה שאפף אותה,אם תמשיך ככה לעולם לא תוכל לחייך שוב.היא נאבקה להפיק,חיוך,צחוק בכל יום בחייה.ליבה לא באמת היה יכול להשבר,היות וכבר שנים לא היה שלם.בגלל כל הבלגן סביבה לא יכלה להתחיל בחיים משלה.היא עוד הייתה צעירה,בעורקיה זרם דם ילדה אך פניה נראו כפני זקנה.טטיאנה נאנחה,האם באמת כל הסבל הזה שווה את הכסף? עשר שנים בחושך,בהשפלה,בפחד ועכשיו,כל מה שהיא עבדה למעניו כמו התפוצץ בפניה.כל חלומותיה נגוזו לנגד עיניה,הכל נשטף והתמוסס,והיא הפכה דחוייה,פרוצה לא רצוייה.כל החובות מעמיסים עליה כדי להרגה,כל האהבה שבה נעלמה,כל האושר בעולם היה יכול להיות שלה,אם שרלוט לא הייתה נולדת! היא אחזה בשיערה הקצוץ.עשר שנים ארוכות,וזה תשלומה.ועכשיו כל מה שהיא עובדת למענו נעלם.האמת טפחה על פניה,שרלוט אשמה במות הוריהן.כל האהבה שאהבה אותה נגוזה,הכל היה יכול להיות שלה,אם הממזרה הקטנה מעולם לא הייתה נולדת! היא עצרה בעצמה מלחשוב מחשבות כאלה.היא לא יכולה לשנוא את שרלוט,היא הייתה האדם היחיד שאהב אותה.לא יהיה זה הוגן לשנוא את הקטנה הזאת על לא עוול בכפה.היא יכלה לקרוא לחייה "עולם ההתאבדות".מקומה היה המצב שבו אנשים מסיימים,כשהם אינם יודעים לאן ללכת.חוסר התקווה,הדיכאון.מן מקום טוב להתכרבל בו ולאט לאט להשטף,להפוך לצל של בן אדם,לרוח רפאים.העולם הזה הוא אכזר,וקר ורע,קשה מאוד לשמור על מצפונך נקי.פנים ללא פנים,כי הכל מותר.וכך היא ירדה בכל יום עוד קצת,ירדה עוד קצת לתוך השחור שאפף אותה.צללה לתוך המים,שחורים וקרים ומזמינים,נתנה להם לשטוף ממנה,לשטוף את כל הסבל.היא נתנה לכאב להשאר מאחור.היא מעולם לא הייתה צריכה לעזוב את ביתה,העולם הוא לא מקום בשבילה,היה קל מדי לשכוח את מקומך,קשה מדי לזכור מי אתה באמת.אבל כבר היה מאוחר מדי לכל זה.החיים זרקו אותה לתחתית הגיהנום,למקום ממנו אין דרך חזרה ואין שום מדרגות שיובילו אותה החוצה.השדים משכו אותה למטה,ולא ישחררו עד שיהרגו אותה.