זה לא היה זיוף – קשור לכל מה שקורה כאן

"אני לא אבצע אזכרות או הלוויות בצורות מרגשות ואופייניות לכל אלו שאיבדו מישהו." האם ניגשה אל בנה כשהיא לבדה, מבודדת בין כל הקברים הצרים שנדחפו לתוך האדמה, בנה שכבר כוסה אבק ואדמה שכבר לא טרייה ולחה, הונח בארון הקבורה שלו.
"בטח לא הבנתם למה אני מגיבה ככה, זה פשוט היה צפוי." היא דיברה עם עצמה, הגיבה כנגד האימהות האחרות.
היא מחתה דמעה אחת. "הוא מת! אבל, אני משלימה עם זה הכי הרבה."
כולם סברו שהיא פשוט השתגעה.

"זה כלום. אבל… אני הרגתי אותו." היא ובעלה ניתקו קשר אחרי ההתוודאות המרעישה שלה.
הסיבה לאדישות שלה הייתה ברורה. היא רצחה את הבן שלה.

היא פסעה בין קבר לקבר, קוראת את השמות החרוטים עליהם. שוב ושוב. בוכה ברצף כבר שעות.

"יופי," איש בחליפה שחורה חייך לעבר האישה המסכנה, הוא דיבר באנגלית, כמו עילג. היה לו מבטא ערבי, הוא היה מהחמאס. היא קפצה כשראתה אותו מגיח כשהיא שקועה במחשבה רחוקה.
"אחרי שאמרתי את זה בשבילכם, אפשר לראות את עמית? לפני שבעלי ילשין." היא רעדה.
"הוא מת. כמו שאמרת." האיש השאיר אותה לבד בין הקברים. צוחק לאיטו.
"אבל הבטחת!" היא צרחה והרביצה לו, כשהיא נותנת לו מכות חזקות בבטן שבשבילו היו כלום.
"אין טעם. טוב, תיפגשי איתו." הוא התרכך אבל ההבעה שהייתה על פניו הייתה קשוחה.
"הנה," הוא הוביל אותה בתוך בית הקברות והצביע על הקבר של בנה, "זה לא היה זיוף."