זיכרונות אבודים-פרק 4
"אתם משוחררים" קראה המורה ברגע שהצלצול לחזרה הביתה נשמע.
בזמן שכל התלמידים ארזו את חפציהם, לורן וטומי עדיין נשארו במקומותיהם.
"אז…מה עושים"? שאל טומי כאשר כולם כבר היו בחוץ והם נשארו לבדם.
"תכף המנהל יבוא ויגיד לנו כבר מה לעשות" אמרה לורן.
"שיט"! צווחה לורן לאחר כמה שניות.
"מה קרה"?
"המנהל לא יודע שאתה פה"! אמרה לורן.
"ו.. מה הבעיה עם זה? נגיד לו שהצטרפתי" אמר טומי בפשטות.
"לא הוא לא יקבל את זה" אמרה לורן וכססה את ציפורניה.
"למה לא"? שאל טומי בחוסר הבנה.
"כי הוא מעדיף שכל תלמיד שנמצא בריתוק יהיה לבד, בגלל זה הוא נותן לכל תלמיד עבודה שונה" הסבירה.
"הבנתי. טוב אז תראי מה נעשה: כל פעם שהוא יבוא לכיתה אני אתחבא מתחת לשולחן של המורה" אמר והצביע על השולחן.
"לא אין מצב!" אמרה לורן בהחלטיות, "הוא יתפוס אותך, ואז שנינו נסתבך"!
"הוא לא יתפוס אותי"!
"הוא כן טומי!" התעקשה לורן, "אתה תלמיד חדש, ככה אתה רוצה להרוס את המוניטין שלך ?על ההתחלה"?
"אני לא אהרוס, כי הוא לא יתפוס אותנו"! התעקש טומי.
"הוא כן!" כעסה לורן. היא לא אוהבת לקחת סיכונים.
שתיקה שררה בכיתה.
"טומי… אולי עדיף שתלך הביתה" אמרה לורן בהיסוס, "אני לא רוצה שתיתפס".
"אל תדאגי" אמר ברוגע והתקרב אל לורן. "אני מבטיח לך שאני לא".
"אל תבטיח סתם" אמרה לורן, ובאותה שנייה לקח טומי את ידיה של לורן והחזיק אותן בחוזקה.
צמרמורת עברה בגופה של לורן.
"את סומכת עליי"? שאל והביט בעיניה.
לורן הייתה מרותקת לעיניו.
"כ..כן" ענתה בהיסוס.
"אז בואי נעשה את זה" אמר וניתק בבת אחת את מבטו ואת ידיו.
לרגע לורן הרגישה כמו ילד קטן שנתנו לו סוכריה ואחרי שנייה לקחו לו אותה.
"אוקיי" ענתה וחזרה למציאות.
"וכדאי שנעשה את זה מהר" אמר טומי כשהוא מביט מעבר לדלת.
לורן הביטה גם היא. זה המנהל.
טומי רץ אל מתחת לשולחן של המורה והספיק להתחבא שנייה לפני שהמנהל נכנס לכיתה.
"אה, לורן" אמר המנהל ובחן את לורן."תזכירי לי למה את כאן"?
אולי בגלל שאתה רצית שאהיה פה? חשבה לורן.
"מה זאת אומרת"? שאלה לורן.
"למה את נמצאת בריתוק"?
מה אתה רציני? אתה שם אותי בריתוק ואתה אפילו לא יודע למה?
"כי פטפטתי בזמן השיעור" אמרה לורן וגלגלה עיניים.
"יופי" אמר המנהל והנהן לעצמו. "ועכשיו אני מבקש ממך לצאת החוצה, ולנקות את חצר בית הספר בכדי לכפר על העונש".
"מה"? פערה לורן את פיה.
"כן, לורן, זה מגיע לך. את פטפטת בזמן השיעור ובכך הפרעת לכל הכיתה ללמוד. עכשיו תישאי בתוצאות".
אימא שלך תישא בתוצאות!!!
"אבל בסך הכל פטפטתי קצת"! אמרה לורן.
"זה לא מה שהמורה שלך אמרה לי" אמר המנהל, "היא אמרה לי שגם התחצפת אליה, ובבית ספרנו אין דבר כזה חוסר כבוד למורים" אמר המנהל והרים במקצת את קולו.
הכלבה הזאת!
"מה? אני לא התחצפתי! בסך הכל אמרתי מה שאני חושבת"! אמרה לורן.
"אני לא חושב כך" אמר המנהל.
מה אכפת לי שאתה לא חושב ככה!! כעסה לורן בליבה וכ"כ רצתה להוציא את זה החוצה, אבל עצרה את עצמה ושתקה.
"טוב, אז כלי העבודה מחכים לך בחוץ. אני אלך לבדוק את עבודתך בערך בחמש, אם עשית היטיב את המוטל עלייך, תשתחררי הביתה." ובאמירה זו יצא החוצה מהכיתה.
לורן הרכינה את ראשה וקיללה חרישית.
"וואו, זה המנהל ?יכול להיות יותר גרוע"? אמר טומי ויצא ממחבואו.
לורן לא התייחסה אליו. היא הייתה כ"כ עסוקה במחשבות עד שלא שמעה מה הוא אומר. מה אם הם יגידו להורים שלי? יואו הם כ"כ יתאכזבו ממני, הם כמובן יכעסו אבל בעיקר יתאכזבו. ומה אם ניתפס? ואז יהיה עוד יותר גרוע! גם ההורים שלי יתאכזבו וגם של טומי! מעניין מה טומי אמר להורים שלו על הזמן שהוא נמצא פה…
"תגיד מה אמרת להורים שלך"? שאלה לורן.
"לגבי מה"?
"לגבי הזמן שאתה נמצא פה…איזה שקר המצאת להם"? שאלה לורן.
"עזבי.. מה זה משנה? יאללה בואי אנחנו חייבים להספיק לנקות את החצר" אמר והתחיל ללכת.
"מה אתה מעביר נושא"? שאלה והתקדמה אחריו.
"לא מעביר פשוט, מה זה משנה?" אמר מתחמק.
"נו מה אמרת להם? התעקשה לורן.
"יואו!! מה זה משנה"? התעצבן.
"ולמי אמרת? זה הכי חשוב!" המשיכה לורן, "כי אם אמרת לאימא שלך, זה סבבה, כי אימהות יכולות לקנות הכול, אבל אם אמרת לאבא שלך…זה כבר דבר אחר. הוא תמיד חושד ותמיד שואל שאלות ו.."
"די"!!! צעק טומי. ולורן השתתקה.
אחרי כמה שניות של שתיקה אמר טומי: " אבא שלי נפטר".
לורן השתנקה וריסנה את עצמה מיד.
ולאחר מכן הוסיף: "עוד לפני שנולדתי".
תגובות (2)
וואיוואי איזה סיפור מושלם וחמוד אני כבר רואה שהוא יהיה מהסיפורים הטובים האלה. סוף סוף סיפור לא רדוד! בכללי, אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך, כל הכבוד.
מצפה בקוצר רוח להמשך.
תודה רבה רבה!! אני אמשיך…
קראתי סיפור אחד שלך ואני חושבת שגם את כותבת מצוין ושיש לך פוטנציאל אדיר!
אגב,מזל טוב על בחירת העורכים! לא יודעת מתי זה היה אבל.. ראיתי שהסיפור שלך שם…