זיכרונות אבודים-פרק 7

"לורן" אמר טומי.
לא נשמעה תגובה.
"לורן"! קרא שוב טומי.
גם הפעם היא לא ענתה לו.היא הייתה שקועה במחשבותיה.
"לורן"! קרא טומי בפעם השלישית וכמעט צעק.
לפתע לורן חזרה למציאות. היא הביטה בו במבט מהורהר ומלמלה משהו שלא הבין.
היא כ"כ הצטערה שזו הייתה רק אשליה.
היא כ"כ הצטערה שהכול היה פרי דימיון שלה, ואף פעם לא יהפוך למציאות כפי שקיוותה.
היא הרגישה כאילו לקחו ממנה משהו.משהו יקר שלא משתווה לשום דבר אחר בעולם.
היא נזכרה בתחושה שהציפה אותה במהלך הדימיון כשפתותיהם נפגשו. היא הייתה כ"כ מאושרת.היא הרגישה שזה כל כך אמיתי!! איך יכול להיות שכל זה יכול להראות חסר מציאות ועם זאת אמיתי כל כך?!
"הכול בסדר"? שאל טומי והביט בפניה של לורן שנראו עייפות כאילו לא ישנה יומיים.
"אממ..אני חושבת.." מלמלה לורן.
"טוב אז נמשיך"? שאל טומי שלא חיכה לתשובה ומיד פתח בעמוד המתאים.

* * *

מאוחר יותר באותו יום, איימי התקשרה ללורן והציעה שיראו סרט אצלה בבית.
"גם דרייק וטיילור יבואו" אמרה איימי "אה, וגם היילי ואלין" הוסיפה.
"אני לא יודעת" אמרה לורן "יש מחר מבחן בביולוגיה ו..אני לא רוצה להיכשל"
"נו פליז! את תהיי חסרה"! התחננה איימי.
לורן התלבטה. היא מאוד רצתה לראות איתם סרט. במיוחד כי לא יצא לה לפגוש את החברים של די הרבה זמן . אבל היא גם הרגישה לא נעים. הרי מוקדם יותר , ג'יין וטומי הציעו לה לראות איתם סרט והיא לא רצתה מסיבה פשוטה אחת: ג'יין.
אבל בכל מקרה היא אמרה שהיא נפגשת עם איימי שזה..בדיוק מה שקורה לא?
"את יודעת מה"? התחילה לורן לומר "כן".
"יש איזה כיף! הרבה זמן לא נפגשנו! כלומר.. כולנו יחד!! " שמחה איימי "אז תבואי אליי בשמונה"
"סבבה.קבענו"
"יופי אז ניפגש" אמרה איימי.
"ניפגש" אמרה לורן וניתקה.
היא נשכבה על המיטה ליד ספר הביולוגיה שמספר דקות קודם לכן, טומי דפדף בו. היא לקחה את הספר לידיה. היא הריחה את תוכן הספר. היא עדיין יכלה להרגיש את ריחו של טומי. את מגעו החם והרך בספר. היא חיבקה את הספר, והרגישה את אותה תחושה שהרגישה כאשר הוא הלך הביתה לפני מספר דקות.

"טוב אז..נראה לי שאני אזוז" אמר טומי וקם מהמיטה.
הוא אסף את חפציו בזמן שלורן התיישבה על המיטה.
היא ליוותה אותו ליציאה ופתחה את דלת הכניסה.
"לורן, היה לי כיף ללמוד איתך" אמר טומי וחייך.
"ג..גם לי היה כיף" גמגמה לורן והצטערה שזה מה שקורה לה כשהיא מקבלת ממנו מחמאה.
"את יודעת,גיליתי עלייך משהו" הוא אמר והביט בה.
"מה"? שאלה לורן.
"את ממש טובה בביולוגיה"
"אל תגזים" אמרה לורן.
"לא מגזים בכלל, את ענית על כל השאלות! נראה לי אני אבוא ללמוד איתך לעיתים קרובות יותר"
"לא עניתי על כל השאלות" אמרה לורן "גם אתה ענית לא מעט"
"על השאלות הקלות" הוא הזכיר.
"טוב..בכל מקרה אני לא כזאת טובה בביולוגיה"
"אל תהיי צנועה" הוא אמר.
"לא צנועה"
"את כן"
"מה שתגיד" אמרה לורן ושילבה את ידיה.
"את חמודה שאת כועסת" אמר טומי ומבטיהם נפגשו. היא הסמיקה ומיד הסיתה את מבטה ממנו בכדי שלא ישים לב.
היא צבטה אותו בכתף.
"אאוץ'! ולמה זה היה נחוץ"? הוא שאל.
"כדי שגם אתה תכעס קצת" אמרה לורן וחייכה.
הוא החזיר לה צביטה.
"אה ולמה זה היה נחוץ"? היא שאלה ותוך כדי החזירה לו צביטה..
טומי צחק. ״אאוץ׳״! אמר.
הם המשיכו להחזיר אחד לשני צביטות, ולא הפסיקו לצחוק. לורן הרגישה שזה היה הרגע הכי כיפי שהיה לה עם טומי עד כה.
״טוב״ אמר טומי אחרי שהם נרגעו, ״עכשיו אני באמת חייב לזוז״
״כן״ הסכימה לורן ופתחה את דלת הכניסה.
״אז..ביי״ אמרה לורן.
״ביי״ אמר טומי ואחרי היסוס קל שבקלים התקרב אליה ונתן לה חיבוק.
לורן חייכה מעבר לכתפו. היא הרגישה שהבטן שלה מתפוצצת מרוב התרגשות אבל ישר ריסנה את עצמה בכדי שלא ירגיש. היא הרגישה את חמימות גופו מתפשטת בכל גופה ואת ריחו המרענן מדגדג את אפה. היא מעולם לא הרגישה ככה עם מישהו כשחיבקה אותו. זו הייתה הרגשה נעימה. עד שפתאום הרגישה את גופו מתנתק מגופה והבינה שההרגשה הזו לא יכולה להימשך לעד. באיטיות גם היא השתחררה מאחיזתו עד ששניהם עמדו אחד מול השני.
בלי לומר מילה הוא הסתכל עליה עוד רגע אחד ואז פנה לדרכו.
כשכבר היה בחוץ,לורן סגרה את הדלת,ונשענה עליה כך כשגבה היה מופנה אליה. היא עצמה את עיניה. היא הרגישה רעד מתפשט בגופה. היא חיבקה את עצמה וניסתה להרגיש את טומי מבעד לזרועותיה. היא הייתה מאושרת.

עכשיו היא שכבה על מיטתה ליד ספר הביולוגיה. היא הרגישה את הרוח מבעד לחלון מלטפת את פניה. היא קמה מהמיטה וניגשה אל אדן החלון. היא נשענה עליו והרגישה את שערה עף לאחור. היא נזכרה איך נשענה על אדן החלון, לפני מספר דקות כשהביטה בטומי עוזב את הבית. היא נזכרה איך בהתה בו בעת שירד במדרגות בעוד הרוח מעיפה את שערו. אבל היה משהו שצרב בזיכרונה. שלא יכלה לשכוח. היא זכרה איך ברגע שסיים לרדת במדרגות, ג'יין חיכתה לו. איך שכשהם נפגשו , הם חייכו אחד לשני חיוך שמעולם לא ראתה על פניו של טומי לפני כן. איך שכשהם כבר היו קרובים מספיק הם חיבקו אחד את השני בחוזקה. ואיך שכשסיימו את החיבוק טומי התקרב אל פניה והצמיד את שפתיו לשפתיה בתשוקה עזה. כשנזכרה בזה, עברה בה תחושת קנאה שלא חוותה מעולם. באותו רגע, היא רצתה שג'יין תעמוד מולה פנים מול פנים כדי שתוכל להוציא עליה את כל הזעם ואת כל הכעס שטמון בה. היא החליטה שהיא חייבת לעשות משהו. שהיא חייבת לעשות משהו כדי שלא תרגיש ככה. אבל לא. היא לא ילדה רעה. היא לא ילדה שגורמת רע לאנשים שהיא שונאת. היא ניסתה לשכנע את עצמה להירגע. היא הרפתה מאדן החלון וצעדה לכיוון מיטתה. היא נשמה עמוק ונשכבה על המיטה. היא ניסתה לסלק מעצמה כל מחשבה, כל רגש שעלה בגופה. היא עצמה לאט לאט את עיניה ושקעה בשינה עמוקה.