זכרונות ממך

הוא הניח את ראשו על ברכיי, יד אחת שלי החזיקה בידו החמה בעוד היד השנייה שלי שיחקה בשערו ולפעמים הייתה גם מלטפת את פניו. עיניו בצבע חום, תווי פנים בולטות שהתאימו לו בדיוק, שפתיו היו משורטטות ומלאות, הוא אחד הבחורים היפים ביותר שפגשתי. אהבתי אותו, הוא לימד אותי הרבה, על אהבה, אכזבה, כאב ושמחה, אבל הכי הרבה על עצמי. שאני לא צריכה שיאמינו בי, אני צריכה להאמין בעצמי.
"את מיוחדת, אני צריך אותך." הוא אמר בשקט והמשיך להביט בטלויזיה ששידרה סדרה על צה"ל. למען האמת, הטלויזיה לא עניינה אותי, אפילו לא ידעתי על מה מדובר בה, הייתי שקועה בו ובי, במצב העכשיווי שלנו.

"אני שמח לראות אותך." הוא אמר ומשך בידי לחיבוק. ידו השמאלית חיבקה אותי מהמותן וידו הימנית מהכתף לראשי. אני נשבעת שהרגשתי את הלב שלי פועם, לא רציתי להפסיק לחבק אותו, הרגשתי בטוחה, שכחתי מהכל.

נכנסתי לחדר שלי, כל הכאב שלי במקום אחד, בלב.
נשכבתי על המיטה, נזכרת בריח, במגע, בחיבוק, נזכרת בו. כל שנייה ביחד איתו גרמה לי לשכוח מהכל. הרגשתי שלמה, הרגשתי מוגנת בין ידיו ועכשיו? אני מרגישה ריקה, עצובה, שאני לא נושמת עוד, אני מרגישה את עיניי שורפת מהדמעות שעוד שנייה בורחות מעיניי, אני מרגישה את הכאב שבפנים, שמכרסם בי.
אני פוחדת לאבד אותו או משהו גדול ממנו, את הכל.
אני מתיישבת על המיטה ושולחת את ידי לכיון השידה השחורה שלי. אוחזת באייפון שלי ופותחת את ההודעות שלנו מפעם. כל הודעה שגרמה לי לחייך עכשיו גורמת לי לטעות איפה טעינו? איפה אני טעיתי איתו?
הנחתי את ראשי על הכרית והתחלתי לקרוא את השיחות.
גיחוך קל יצא מבין שיניי, זה לא גיחוך מצחוק, אלא מכאב. כאב שזה אבד, נגמר.
הזיכרון מתעתע בי, בהכל. בקשר אלינו. אבל, אין כבר אלינו, אנחנו, אין לנו קשר יותר.
הגשתי לך את הלב שלי במחשבה שתשמור לי עליו, אבל אתה שכחת אותו, שברת אותו לרסיסים.
אהבתי אותך בכל הכוח שלי. עכשיו? אני מחכה שהכוח הזה ייגמר, כי טוב לא יצא ממנו, רק כאב.