חלשה מולך

״מה נהיה ממך? תסתכל על עצמך! אתה מחליא אותי..״

אלו המילים האחרונות שאמרתי לך בשיחה שגמרה אותנו, לפני שלושה חודשים.
בעודי מפנה לך את הגב וצועדת לכיוון האוטו שלי, המילים האלה מהדהדות לי בראש. תהיתי מאיפה היה לי האומץ לדבר ככה פתאום? אני הרי חלשה מולך… רק ממבט בעיניים אחד לשני, יש לך גישה לכל חדר בליבי.
ככה זה היה כל הזמן. במשך שנתיים של הזוגיות שלנו תמיד הייתי זו שמבליגה וסופגת, הכל רק בשביל שיהיה בסדר. בשביל שלא נריב וחלילה נפרד. אם יש מילים שבחיים לא שמעתי ממך זה ״סליחה״ ו״טעיתי״.

כמה בנאדם יכול לספוג? אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לעזוב. בכל פעם שעלתה במוחי המחשבה שאולי כדאי שאקח את הרגליים ואלך, הרגשתי שאין לי אוויר לנשום. כאילו הלב צועק לי ״תשכחי מזה״ ופולט החוצה את כל האוויר שהיה בתוכי.

אתה היית האהבה הכי גדולה של החיים שלי. הבנאדם הראשון שנגע בי. הבנאדם היחיד שהצלחתי להתפשט לידו. היית הראשון שהחזיק לי את הלב בעודו פועם.
כל אדם ששמע על הפרידה שלנו גיחח ולא האמין. תמיד זה היינו אנחנו. אין אותי בלעדייך ואין אותך בלעדיי. כולם ידעו.
כולם אמרו שמכאן זה עד החתונה.

יצאת עם חברים למסיבת יומולדת באיזה ווילה פלצנית. זו אחת הפעמים היחידות שלא הייתי לידך. אני אולי יכולה לסבול הכל, אבל כשזה מגיע ל40 מעלות חום אני מעדיפה לא להתגרות במזל שלי.
״תהנה בובי, ותשמור על עצמך! אל תשתה יותר מדי ותמסור מזל טוב למאצ׳ו!! אוהבת אותך לולי״
מאצ׳ו זה מאור, החבר הכי טוב שלו וחבר הנפש שלי לכל החיים. חסרים אנשים כמוהו בעולם.
אחרי שנשלחה אליך ההודעה הזו, הנחתי לעיניים שלי, שממילא היו חצי עצומות, להסגר לגמרי. הגוף המותש שלי הרדים את עצמו, אחרי שני אקמול ועוד אדוויל אחד בצהריים.

פקחתי את עיניי, חושך בחוץ.
הבטתי בשעון המונח בשידה ליד מיטתי, זה שקנית לי עם התמונה שלנו ברקע.
2:45 בלילה.
״מה איתך לוליק? איך שם?
מאצ׳ לא כועס שלא באתי, נכון?״ סימסתי.
שני וי כחולים. סיננת. מה קורה שם?
״לולצ׳?״ התעקשתי.
״הכל בסדר תלכי לישון מאמי, כבר מאוחר״.
מאמי? ממתי אתה אומר ״מאמי״?

הרגשה לא טובה. משהו קורה.
מוציאה את המדחום מהפלסטיק שמגן עליו, בתקווה שמשהו השתפר.
37.8 מעלות. תודה לאל, אבל עדיין מרגישה את הפיצוצים במוח.
צלצלתי אלייך פעמיים ולא ענית. לא הייתי שקטה. משהו בתוכי רעד וזה לא היה קשור למחלה.
צלצלתי לערן, אחד החברים שלך. מוזיקה מטורפת ברקע. שאלתי אותו איפה אתה, בקול הכי חזק שיצא לי. הוא אמר שנעלמת ומזמן לא ראה אותך.
שמתי על עצמי משהו ובכוחות כמעט אפסיים לקחתי את המפתחות של הרכב מהשולחן ויצאתי מהבית.
בעודי נוסעת לכתובת שקיבלתי מערן, תחושת הבטן שלי לא טובה. מליון מחשבות רצו לי בראש. אלוהים ישמור, מה שעבר לי בראש.

הגעתי לכתובת.
בית זונות.
אנשים נמצאים ברחוב ומתמזמזים בכל מקום. באוטו, על האוטו, בספסלים נידחים. גועל נפש.
היה לי את הפחד שאולי אראה אותך באחד המקומות האלה עם היד בתוך חולצה של איזו מישהי.
סריקת עיניים מהירה. אתה לא בחוץ. הקלה.
נכנסתי לווילה. אינעל אבוק איזה רעש. המקדחה שקודחת לי במוח לא משפרת את המצב.
אם חשבתי שבחוץ זה בית זונות… אז לא כדאי שאתחיל לתאר מה קרה בפנים.
אנשים מסתובבים חצי ערומים, בנות עם ציצים בחוץ ובנים עם יד במכנסיים של עצמם. סמים בכל מקום, בכל המינים והסוגים. אלכוהול בכל יד, בכל צבע אפשרי.

סריקת עיניים זריזה בתקווה למצוא את דמותך.
שום דבר.
מטפסת בקושי במדרגות לקומה העליונה. מסדרון ענק עם שבע׳תלפים חדרים.
מה זה המקום הזה? איפה אתה לעזאזל??
אין כלום מלבד החדרים.
פותחת בחזקה חדר-חדר, נחושה, אך עם תקווה עמוקה בלב שלא אמצא אותך באחד מהם.
״בבקשה אלוהים רק לא זה!״ מלמלתי.
בכל אחד מהחדרים שפתחתי ולא נמצאת בו, אבן קטנה ירדה לי מהלב.

ואז פתחתי את החדר האחד לפני האחרון..

קפאתי במקום. לא ידעתי איך להגיב.
המכנסיים שלך היו על הרצפה ועם החולצה קשרת לה את הידיים.
איך יכולת? בן זונה, איך?? את כל החיים שלי הגשתי לך על מגש. רק תבוא ותקח. נתתי לך את מה שכל בנאדם אחר היה חולם לקבל. אתה מוותר עליי בשביל לילה מלוכלך עם איזו זונת מסיבות זולה?

שחררתי את הגבות חזרה כלפי מטה, הדקתי את שפתיי, הסתובבתי והסתלקתי משם.

״שנשוק!! שנ׳ש נו חכי רגע!״ צעקת אחריי במסדרון בעודך לובש את החולצה הפוך.
ירדתי במדרגות ויצאתי מדלת הוילה המחניקה לכיוון האוטו ואתה אחריי.
״שנשוק נו עצרי שנייה אני מתחנן!! תני לי לפחות לדבר!״ מנסה את מזלך.
״שנשוק, שנ׳ש יפה שלי… אני באמת מצטע…״
עצרתי בפתאומיות מוחלטת והסתובבתי אלייך בחדות, עם גבות מעט מכווצות.
״שני, בשבילך. ואל תתחיל אפילו, תחסוך ממני.״

״אוקיי, שני. אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי. לא יודע מה עבר לי בראש…״ ריח של ביוב יצא לך מהפה. ערבוב של אלכוהול וסמים. עינייך היו ענקיות ואדומות.
בחיים לא נגעת בחרא הזה.. מה עובר עלייך לעזאזל?
״ואתה חושב שמה שתגיד עכשיו ישנה את המצב? סגור ת׳רוכסן.
מה נהיה ממך? תסתכל על עצמך! אתה מחליא אותי..״ .
הסתובבתי וחיפשתי איפה החניתי את הרכב תוך כדי שהדמעות מסתירות לי את הדרך.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.
סיננתי שיחות ולא עניתי להודעות.
לא יכולתי לשמוע את הקול שלך כי משהו בי תמיד יהיה שלך.
לא רציתי לשמוע את הקול שלך כי אני הרי חלשה מולך… כל כך חלשה שתמיד תהיה לך גישה לכל חדר בלב שלי.