חשבתי שאת אוהבת – פרק 1

"שלוש סיבות למה קשה לגבר להתחיל עם בנות:
1. בנים לא מבינים את "מתנת היופי" ושהמבין – יבין.
2. בנות רגשניות, צעד אחד לא במקום ו – game over.
3. בנים הם ילדותיים, פשוט מתנהגים כמו תינוקות…" נכתב בעיתון הרכילות.
"כן בטח… ילדותיים…" מלמלתי.
"דילן, מה אתה עושה?" שאל אותי תום כאשר הוא מוריד את כריתו מפניו.
"כלום." אמרתי מבוהל וחיוור, מחביא את העיתון ההוא מאחורי גבי.
הוא התקרב אליי, מנסה לראות מה אני מסתיר מאחורי הגב.
"מה זה? צהובונים? דילן! מה אתה?! נערה מתבגרת?!" הוא החל לצחוק עליי.
"אני לא נערה מתבגרת!" אמרתי, "אני לא יודע איך זה הגיע אליי ו- מתי כבר אני אהיה בן 15 שסוף כל סוף יפרידו אותי ממך בחדרים?!" כעסתי.
"בינתיים אני נהנה מהתפקיד שלי, להפריע לך בחיים, לחדור לך לפרטיות… אני לעולם לא ייגמל…" הוא אמר וזה הרתיח אותי!
רגע, אתם עדיין לא יודעים מי אני, מה אני, איפה אני…
היי, אני דילן, ילד בן 13 ומשהו בכתה ח' שגר בישראל לאחר המעבר מאמריקה…
יש לי 4 אחים, כן, שמעתם נכון – 4.
תום הוא האח הבכור, בן 22, וכרגע אנחנו ישנים באותו החדר.
מיילי היא השנייה שנולדה, בת 17, דווקא היא החביבה עליי.
אז יש אותי, דילן, אני האחרון שנולד באמריקה.
אחריי יש את אחיי הקטנים התאומים הזהים שאחד בן ואחת בת (בני ה-4), נעמה ודניאל.
להם יש שמות ישראלים כי הם היחידים שנולדו בארץ.
החלום שלי – להיות מפורסם, רק חבל שהמציאות מנפצת לי אותו כל פעם מחדש כשאני מנסה לשיר.
מיילי אמרה לי פעם: "בקרוב יתחלף לך הקול, אל תדאג." אבל מה שאני רוצה לשאול זה: מתי? אני לא הכי גבוהה, גם לא הכי נמוך, אבל בכל זאת אני מרגיש שונה.
שלא נדבר על ההישגים שלי במתמטיקה ומדעים…
לפעמים אני ממש רוצה להיות מישהו אחר, ליום אחד, להיות רן, הילד הכי מקובל בכיתה.
אנחנו גרים בבית דיי קטן.
לא חשבתי שיש סיכוי קלוש כלשהו שהחיים שלי ישתפרו פתאום, כנראה שטעיתי.
לפעמים אני פשוט אוהב לטעות!
לאחר שתום סיים לצחוק על זה שבפעם הראשונה בחיי, ניסיתי לקרוא צהובון ולראות למה מיילי כל כך מכורה לפיסות הנייר האלה, אמא נכנסה לחדרינו.
"בוקר טוב…" היא אמרה.
"בוקר…" החזרנו לה.
"יש לי בשורה עבורכם…" היא אמרה בקול מתחכם.