טעם החיים

"…וכשהמילים מתבלבלות לי במוח,
אני לא מסוגלת באופן ברור לסדר משפט
שיביע את כל מה שיש לי להגיד לך."
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
זוכר את הימים ההם? כשהיינו בני שבע.
אז, לכל שאלה הייתה תשובה פשוטה.
אז, פחדנו ממפלצות בחושך.
אז, יראנו מדברים לא מציאותיים.
אז, כל מילה או טעות לא השפיעו לטווח ארוך.
כל שטות לא נכנסה לליבנו עמוק.
אז, לכל פגישת עיניים קצרה או ארוכה- לא הייתה משמעות חשובה.
כשרצנו מחזיקים ידיים; צעקנו וצחקנו, נהנים ללא שום דאגות- שם, זכיתי לטעום את טעם החיים.

זוכר את הימים ההם? כשהיינו בני ארבע עשרה.
אז, כל שאלה נענתה בשאלה נוספת. התחכמות- הייתה שם המשחק.
אז, פחדנו מבית הספר. פחדנו ממספרים וממילים, פחדנו מהעתיד.
אז, פחדנו מדברים אמיתיים.
אז, כל שנייה השפיעה על שנה שלמה.
כל שטות חרטה בליבינו סימן שאכן קרתה.
אז, לכל פגישת עיניים, מגע ידיים- הייתה משמעות של אהבה.
כשבכינו מרימים ידיים; צרחנו וצווחנו, מתמוטטים על הרצפה- שם, הבנתי שמי שאני צריכה זה בעצם אותך.

זוכר את הימים? האם אתה זוכר את הימים? אלה שעבורינו היו באמת חשובים.
אז, כבר העזנו לעשות צעד אחד קדימה- ללא מחשבה על מה שיקרה.
נמאס היה לנו לחכות, עשר שנים שלמות ולא פחות.
בוגרים היינו, אוהבים ואהובים היינו. מילדים קטנים שלא מבינים שום דבר מהחיים-
השתנינו, התבגרנו, התאהבנו, הבנו, למדנו, טעינו, הפסדנו, זכינו.
מאושרת אני על כך. על כך שאת כל הדברים האלו חווינו יחד ולא לבד- לא בנפרד.
כאשר במשך השנים גיליתי בנו דברים חדשים- הבנתי שאני פשוט מתאהבת בך כל פעם מחדש.
בכל מחשבה שלי, בכל זיכרון שלי עלייך- אני שוקעת עמוק וחווה את זה מחדש.

זוכר את הזמן ההוא? אני בטוחה שאתה זוכר. בני שמונה עשרה היינו.
חוצים את הגבולות שהוצבו בפנינו לאורך כל השנים.
נשיקות, חיבוקים, לילות במיטה- בכל הזדמנות ובכל צורה היינו מפגינים אהבה.
נאחזים אחד בשני, לא רוצים לעזוב לשנייה. עד שהגיע הזמן לצאת לחפש תעסוקה.
הזמן שלנו יחד הלך והתקצר, ובכל יום היה לי קשה יותר. לא רציתי לאבד אותך.
מחשבות אפלות ומעורפלות הסתובבו במוחי, ועד היום ההוא נמנעתי ממך. התרחקתי.
ואז זה הגיע, "היום ההוא" – בו התגייסת לצבא. רצתי אל זרועותייך במלוא האהבה.
ואתה כל כך שמחת, כל כך שמחת ואפילו לא ידעת.

זוכר את התאריך ההוא? אני מקווה שאתה לא זוכר.
אז, בת עשרים הייתי.
הייתי.
וכך לעולם אשאר.