יותר מדי אהבה.

קסנדרה הייתה נערה בת-15. אבל היא התנהגה כמו ילדה קטנה, אבל כשזה הגיע לנושאים חשובים היא עמדה על דעתה ודיברה בשיא הרצינות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, וילדה אכפתית. היא תמיד עזרה לכולם, וכולם הכירו אותה בשל אהבתה התמידית לכולם. אבל הייתה לה בעיה אחת. בגלל הרבה אכזבות וטראומות מאז היותה ילדה קטנה, היא לא האמינה באהבה. אף אחד לא הבין את זה ולא ניסה כל כך להבין. בגלל שלא היה להם אכפת. קסנדרה הייתה רק עוד ילדה נחמדה מהכיתה, מהשיכבה או מבית הספר. אבל היא גם לא הראתה רגשות אף פעם. רק את האופטימיות שלה. לכן אף אחד אפילו לא חשד בכלום.
כריס היה נער בן 14, בלונדיני, חסון, גבוה ועם עיניים כחולות. הוא היה תלמיד מצטיין, ילד מצחיק ואוהב, ולא פחות נחמד. הוא למד בכיתה ח', וקסנדרה למדה בכיתה י'.
הם נעשו ידידים, והייתה בינהם משיכה עזה מאוד. כל הפסקה הם היו ביחד עם כולם, אבל היו מחובקים, וכל הפסקה הם שמרו אחד על השניה. קסנדרה, בתור אחת שלא האמינה באהבה לא הבינה מה עובר עליה, היא הרגישה פרפרים בבטן כל פעם שהוא חיבק אותה, והיא לא יכלה להתרכז בכלום חוץ ממנו. כאשר היא ראתה אותו הוא היה כל עולמה. היא לא האמינה להרגשה הזו, היא לא רצתה להאמין באהבה אך עמוק בפנים היא הבינה שזו אהבה.
הם שניהם אהבו אחד את השני, אבל היו כמה בעיות בכל הנושא. קודם כל, היא הייתה שתי כיתות מעליו, שנית כל, היא לא האמינה באהבה ולא רצתה להאמין, ושלישית כל, אחת החברות הכי טובות שלה אהבה אותו, או לפחות אמרה כך.

שלושת הדברים הפשוטים האלו שברו אותה. היא נראתה חיוורת, לא במיטבה, ומצב הרוח שלה נעלם.
והוא דאג לה מאוד. הוא ניסה להבין מה עובר עליה אבל היא לא רצתה לגלות. היא עטתה את המסכה שלה, שאמרה "הי, תראו. העולם יפה!"
וכך עברו כמה שנים. הם אהבו אחד את השני כל כך, שלא התאהבו יותר אף פעם. אבל מה שהעציב את שניהם, הוא שלא היה להם האומץ לגלות אחד לשני את מה שהם מרגישים.
שניהם הצטערו כל כך, על זה שלא סיפרו זאת. על זה שהם היו כל כך קרובים.
ושניהם נשארו לבד עד סוף חייהם, בתקווה שיבוא יום ויהיה להם האומץ, לה להאמין באהבה, ולו לומר את כל האמת בפרצוף.