יכולתי לחכות לה

יכולתי לחכות לה.
אני יודע.
אך,
העדפתי שלא.
אני יודע,
שפגעתי בה כל כך.
כשהלכתי.
כשלא אמרתי,
מילה.
שהעדפתי לשתוק,
להתרחק.
והיא בכתה,
אני יודע.
וזה כאב,
כאב לי לראות אותה כך,
מזילה דמעה אחר דמעה,
בלי הפסק.
אך,
ידעתי שזה הטוב ביותר,
בשבילה,
בשבילי,
בשביל שנינו.
ולכן לא חיכיתי,
לה.
הלכתי,
רחוק.

והכאב הזה,
לא מרפה.
זיכרונות ממנה,
כל כך יפים.
אך לא ניתן להשיבם.
רק,
לזכור.
לזכור את שהיינו,
בעבר.
היינו כאחד.
לעולם לא בנפרד.

ויש לי רצון,
לפעמיים,
לומר לה איכן אני.
כי אני,
אני יודע איכן היא.
ואני סובל,
סובל בשקט,
רק כדי שלה,
יהיה טוב.
ואני רוצה,
כל כך רוצה.
שוב לחכות לה,
באותו פארק.
שחיכיתי,
וחיכיתי,
ולבסוף היא באה,
ראיתי אותה מרחוק.
אך,
אני העדפתי ללכת,
ללכת משם.
להשאיר לה מעטפה,
אם מכתב בתוכו,
ולהיעלם.
וכך עשיתי.
היא לא ראתה אותי מאז.
ואני ראיתי,
ראיתי כמה היא בכתה.
כי אני יודע,
כמה היא אהבה אותי,
בדיוק כמו שאני,
אותה.

וזה לא נגמר,
אני יודע שלא.
כי אני,
אני עדיין אוהב אותה.
ואולי,
יום אחד,
אלך לראותה.
לומר לה,
כמה שאני אוהב אותה.
אבל,
בינתיים אני פה,
אם זיכרונותיי,
ממנה.

…

יכולתי לחכות לה.
אני יודע.
אך,
הלכתי.
הלכתי ממנה.
♥