ילדת השמש וילד החושך

שמש הייתה ילדה קטנה, היו לה קוקיות בלונדיניות קשורות בסרט זהב. עיניה היו כעיני ענבר זוהרות, וכל גופה כמו קרן מרוב אור.
היא לא ידעה בת כמה היא, לא 5, לא 30, לא 60 וגם לא 120. היא פשוט חיה ככה, בלי מודעות לעצמה.
שמש ושאר הכוכבים היו יכולים להפוך לילדים שדומים למראם החיצוני בעת שיחפצו בכך, ולבקר בכדור הארץ.
לשמש הייתה עבודה, והיא: לשמור על כדור הארץ. אבל, העבודה הזו הייתה משעממת. היא אהבה להביט על הכוכבים בשעות הערב, כמה דקות לפני שהגיע זמן כדור הארץ להתחלף.
יום אחד, בזמן ששמש הביטה בכוכב מארס, היא ראתה לפתע כתם שכיסה את שאר הכוכבים לידו. זה לא הפריע לה עד שהכתם כיסה גם את מארס.
״היי!״ היא קראה. ״מספיק!״
הכתם התקרב אליה יותר ויותר, עד שלבסוף נעצר- ומולה התגלה ילד, באותו גובה כמו שלה, אבל שונה לגמרי: עיניו היו כמו בריכות שחורות, שיערו כמו הלילה, גופו הלבן היה מכוסה כמעט כולו בבגדים שחורים, ומטהו השחור היה אחוז בידו.
״שלום,״ אמר הילד.
״למה הסתרת את הכוכבים שם?״
״לא הסתרתי,״ אמר. ״רק רציתי לראות אותך מקרוב. הדיבורים על היופי שלך בפלנטה האחרת לא היו מוגזמים. תראי אותך..״
הוא נגע בשיערה וזו העיפה את ידו.
״תחזור לפלנטה הטיפשית שלך. כאן זו מערכת השמש,״ היא הורתה על הכוכבים סביבה, כולל מארס- שחזר לעצמו.
״לא אחזור.״ הוא אומר. ״אני מעדיף לטייל כאן, למרות הייתי פה כבר הרבה פעמים בעבר. רוצה להצטרף אליי?״
השמש חשבה על כך. היא יכולה לזוז מכאן, למרות שלא עשתה זאת מאז לידתה. היא הפכה לשמש בגודלה הטבעי והילד השחור התרחק. ואז היא חזרה לעצמה, משאירה מאחוריה כדור של אור. ״זה יספיק עד שנחזור,״ היא אמרה, מקווה בכל ליבה שכך יהיה.
הילד חייך. ״אגב, אני דארק. ילד החושך. ואת שמש, ילדת האור. אני יודע עלייך הכל, כמובן.״
הם טיילו במהירות שיא ליד הכוכבים, שכמו עברו בהילוך איטי לידם. הם טסו במהירות האור, שמש אוחזת בידו של דארק והם מרחפים להם בשמי היקום האין-סופי.
״כאן זו פלנטת כוכבי המסטיק,״ אמר דארק והצביע עליהם. ״אבל בני האדם בחיים לא יגלו אותם. המכשירים שלהם לא מהירים מספיק.״
פלנטת כוכבי המסטיק הייתה מדהימה. כולם שם בצבעי ורוד, כתום, ירוק זוהר ואדום מנצנץ. השמש פערה את פיה.
״זו פלנטה חדשה יחסית, בערך לפני חמש-מאות שנה,״ הוא אמר. ״אבל הם מתביישים בעובדה שאני הצעתי להם את השם. מסטיק, שלקחתי מבני-האדם.״
כשעברו לידם הם פתאום נעלמו והפכו לילדים שמחי חיים, מחייכים ומנופפים. שמש חייכה בחזרה, שיערה הבלונדיני כבר התחיל להתבלגן והחליק מהקוקיות המסודרות שבו.

הם לא ידעו כמה זמן הם מטיילים להם כך. בחלל אין תחושת זמן. הדבר היחיד שידעה שמש הוא שהיא אוהבת את דארק. לא בתור ידיד. בתור..
״דארק,״ היא אומרת כשהם מתיישבים על כוכב לומיטנרכס*, שנדמה כמו מצע רך של שמיכות. ״אני.. מאוד נהניתי מהטיול. אבל עכשיו אנחנו צריכים לחזור.״
״למה?״ אומר דארק ומתקרב אליי. ״טיילנו בערך 8 שנות-אור.. זה כלום בשבילך, לא?״
שמש מתקרבת אליו גם, ושפתיו נוגעות בשפתיה. הן קרות, לא מזמינות, אבל שמש אוהבת את דארק, והיא לא רוצה לחזור למקום שממנו באה. היא הרגישה כל-כך טוב, שכמו אין לה רגליים..
היא התנתקה מהתהליך שהתרחש כעת, שהיא מניחה שבני האדם קוראים לו ״נשיקה״. היא הביטה אל רגליה, והן הפכו לצבעו של לומיטנרכס..
״אני מתמוססת!״ צרחה שמש וקפצה על ״רגליה״, אך זה לא הועיל: גם שאר גופה התחיל להיעלם בקצב מסחרר, ולבסוף נותר רק כדור קטן בצורת השמש האמיתית.
דארק הכניס את הכדור לכיסו, קפץ מהכוכב ואמר, ״לומי, קום.״ הכוכב נעלם ובמקומו הופיע ילד כחול-שיער, לבוש בפיג׳מת חלל.
״השגנו אותה.״ מחייך דארק. לומי צוחק ופותח את הנרתיק שבכיסו, שם שכנו עוד כמה כדורים בצורת כוכבים, שנעלמו מסיבה לא ברורה לתוך ״חור שחור״, כך בני האדם מכנים זאת.. דארק צחק. כמובן שלא. כל הכוכבים האלו היו בנות שנישק, כי אסור להתקרב לחושך. אף פעם.
״עכשיו בני האדם ייכחדו,״ חייך דארק. ״בקרוב, נשלוט כולנו על היקום!״