ים של דמעות | חלק ראשון

שרון גדלה ללא הורים. אביה מת משבץ מוחי לפני שנולדה, וכמה שבועות אחרי היוולדה אמה השאירה אותה בפתח הדירה של השכנים עם מכתב.
"אני לא מסוגלת להמשיך, אני לא מסוגלת לגדל את הילדה. אני יודעת שלא אטפל בה כראוי. אנא מכם, שמרו עליה, תבצעו את העבודה שאיני מסוגלת לבצע."
לכן השכנים שלה, איה ודורון, הפכו להיות האפוטרופוסים שלה, והיא גדלה יחד עם שלושת ילדיהם שהיו לה כאחים. אך רק בגיל 16 גילו לה איה ודורון את האמת על הוריה והראו לה את המכתב. שרון, שבעקבות קריאת המכתב איבדה את עצמה, השתכרה במקומות אסורים ויצאה עם בחורים המבוגרים ממנה לפחות ב-6 שנים, השתקמה ולמדה את הלקח שלה לחיים. היא התחילה מחדש, היא חזרה לתפקד בלימודים. אבל מאז קריאת המכתב הנורא, הקצר אך מכיל משמעות גדולה שהשפיעה על חיה, היא חשה כאילו חסר לה מישהו שימלא את החלל הריק שהוא לבה.
שרון פגשה את תומר לפני חמש שנים, בגיל 19, כשלמדה באוניברסיטה לתואר ראשון בספרות. הוא למד איתה בכמה קורסים, אך הוא כיוון דווקא לפסיכולוגיה. מאז הם יצאו לכמה פגישות, יותר בתור ידידים, עד שיום אחד, בגיל 20, הוא נישק אותה לראשונה. מאז העניינים רק השתפרו, היא סיימה את התואר בספרות והוא סיים את שלו בפסיכולוגיה, והתגייס לצה"ל. היא בחרה לעבוד בשירות לאומי, בתור אחות. הם התארסו כעבור זמן מה, והתחתנו. זיכרון הצעת הנישואים עלה ברוחה, והיא חשה שהדמעות שוב תוקפות אותה.

שרון ישבה על הסדין שפרסו היא ובן זוגה, תומר. הם פטפטו בהנאה וצחקקו, אבל שרון הרגישה שתומר נעשה זהיר לידה, מה שלא אופייני לו.
"תומר? קרה משהו?" שאלה בחשש.
תומר הביט בה במבט מרוכז ונאנח. "תקשיבי, יש משהו.. שרציתי להגיד לך כבר דיי הרבה זמן."
שרון נבהלה מנימת דבריו, ולרגע הרגישה כאילו היא עומדת על שפת תהום, והמילים הבאות שלו יכריעו אם תיפול למותה או תינצל.
"את יכולה לעמוד ולעצום את העיניים?" שאל בשקט. שרון הנהנה בהיסוס ועמדה. היא עצמה את עיניה וראתה רק את האדמומיות של העפעפיים.
"אוקיי, תפתחי אותן."
שרון פקחה את עיניה, והמילים נעתקו מפיה. תומר, שיערו האדמוני נוצץ באור השמש השוקעת ואפו המכוסה נמשים מכווץ, (כמו תמיד כשהיה לחוץ) כרע ברך לפניה ואחז בידו האחת טבעת יפהפייה ובידו השנייה החזיק בידה שלה. "התנשאי לי?"
שרון לא הצליחה לדבר זמן רב, רק הביטה בו בהשתוממות, והוא כבר החל לפחד שאולי היא לא רוצה, שאולי זו הייתה טעות להציע לה-
"כן! כן, תומר, כן!" המילים בקעו מפיה במאמץ בתור צרחה קטנה, ועיניה התמלאו דמעות. דמעות של אושר. הוא חייך אליה בחום, והשחיל את הטבעת על אצבעה. היא קפצה עליו בחיבוק, וככה הם נותרו, שקטים ומחובקים עד שהשמש שקעה.

שניהם שכבו ביחד במיטה שבביתם החדש והמשותף. הם התנשקו באטיות, נהנים מכל רגע. לפתע נשמע צלצול הטלפון שעל השידה, שהפר את השלווה. הם התנתקו, עדיין מכוסים בשמיכה ושרון אפילו מעט מרוגזת על ההפרעה, אבל תומר הושיט את ידו אל השידה וענה לטלפון.
"הלו?"
זו המילה היחידה שאמר, וככל שהשיחה נמשכה, פיו נפער עוד יותר. "בסדר, אל דאגה." אמר והחזיר את הטלפון לקנו.
"מה קרה?" שאלה שרון בדאגה, קמט קל נוצר בין גבותיה.
"לבנון. מתחילים לירות עלינו. רוצים לעשות קרב שדה." הוא לוחש. "מגייסים את כל אלו שתפקדו בתפקידים בכירים בצבא ואת הטריים שהשתחררו מהמילואים."
שרון הרגישה כאילו כל הרוח יוצא ממפרשיה. תומר מתגייס שוב? למה? למה עכשיו? למי אכפת בכלל שהיה בין הקצינים הבכירים? למה הוא? השאלות האלה הציפו את מוחה, והיא הרגישה שעוד שנייה היא תצרח בתסכול. תומר חיבק אותה ואימץ אותה אל חזהו, ועד מהרה שרון נרגעה בעזרת קצב פעימות לבו האחיד. "אני מבטיח לך, שרוני, שאני אחזור."