ים של דמעות | חלק שני

"את בהריון, יקירתי." אמרה הדוקטור בבית החולים. שרון חייכה באושר עילאי, זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בחייה.
"נהדר, אוכל להתקשר אל בעלי?" אמרה בקול עצור, נמנעת מלהפיץ את גל שמחתה העצום. הדוקטור הנהנה, ושרון יצאה מחדר הבדיקות אל המסדרון הריק. היא צלצלה לפלאפון של תומר, והמתינה. כשנשמע המשיבון הקולי, קצת התרגזה, אך עד מהרה הרוגז פינה את מקומו לשמחה.
"לא נורא, הוא בקרוב יחזיר לי שיחה ואני אודיע לו."

שרון ישבה על הספה בביתה, וצפתה בחדשות. הודיעו היום על שלושה פצועים וחמישה הרוגים. לבה החסיר פעימה כשאמרו כי משלחת חיילים תבוא עוד היום לומר למשפחות ההרוגים את אשר אירע. מאותו רגע נלחצה כל פעם כשפעמון הדלת צלצל, ונרגעה כל פעם מחדש כשגילתה שזו לא משלחת חיילים עצובים. בערב היא כבר החלה להאמין בהתרגשות שבעלה, תומר, בסדר גמור, ואז נשמע צלצול הפעמון האחרון לאותו יום. שרון נגשה לדלת, כבר לא מצפה לכלום, ופתחה אותה. מולה עמדו תור חיילים, וחלקם זיהתה כי תפקדו עם תומר במילואים. לבה החסיר פעימה. כשאמרו לה את מה שכל כך לא רצתה לשמוע, קרסה.

שרון ישבה על החול הדק, החם מתחת לכפות רגליה. הגאות דגדגה את קצות בהונותיה. היא ישבה בדיוק במקום בו היא ותומר ערכו פיקניק לפני שנה, כשתומר הציע לה נישואים. בטנה, שכבר הספיקה להתעגל ולגדול, לא הפריעה לה. היא רק בת 24, היא רק התחתנה, היא רק בתחילת הריון, והיא כבר מאבדת את האדם שעשה אותה לכל כך מאושרת בשנים האחרונות, שמילא את החלק החלול שבה. אחרי שקרסה פינו אותה לבית החולים, והיא התעוררה רק כמה שעות אחרי כן, מקווה, למרות שהסיכויים לכך נמוכים, שבעלה חי ונושם ושכל זה היה רק חלום רע. אבל לא. היא חזרה למציאות העגומה, בה תומר כבר לא נמצא.
עכשיו, כשישבה ומיררה בבכי, היא הרגישה שהיא רוצה לרוץ אל תוך הים ולטבוע בו, להתאחד עם תומר. אבל היא לא יכלה להרוג איתה את בנה היחיד, אולי נקודת האור היחידה בחייה הקשים. והיא גם ידעה בבירור שתומר היה כועס לו הייתה מתה רק בגללו, לו גם בנו היחיד היה מת עמה.
"תומר, אתה הבטחת שתחזור, אתה הבטחת!" צרחה בתסכול. היא רצתה לכעוס על העולם, רצתה לכעוס על תומר שלא הצליח לשרוד, אבל לא יכלה. כאב לה כל כך, היא רצתה את תומר כל כך.
הדמעות המשיכו לזלוג, הרטיבו את החול והפכו אותו לבוץ גושי. היא הרגישה מחנק בגרונה, כאילו תקעו בו גוש שסתם אותו. היא חשה לחץ על החזה שלה, התקשתה לנשום. כל גופה זעק מכאבים, עצביה כבר היו פרוטים ועיניה שטופות דם ונפוחות. הגאות הגיעה שוב, ועוד דמעות זרמו לתוכה. היא כל כך הצטערה שבנה לא יזכה להכיר את אביו, את האיש הנהדר שהתאהבה בו.
היא ידעה שלא תוכל להמשיך לבכות עוד זמן רב, וחיכתה רק עוד כמה רגעים כדי להירגע. היא שאפה ונשפה את אוויר הים המלוח, ואז קמה במאמץ והלכה, משאירה את ים הדמעות שלעולם לא יחדל לזרום מאחוריה.