"כי זו הייתה אני."

הלכתי ברחוב עם אחי בן ה-6, אל עבר הספרייה. זוגות שמחים עברו לידינו מחזיקים ידיים, מתחבקים, וכמה אפילו התנשקו. זה היה צפוי כמובן- היום זה יום האהבה. היום זה יום האהבה, ואני מלווה את אחי הקטן אלכס לספרייה. יופי לי.
אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. היום, כמו כול שבוע, איזשהי אישה מגיעה ומקריאה סיפורים לילדים קטנים, והוא התעקש ללכת. ובגלל העבודה של הורינו וחזרתם המאוחרת, החובה ללוות אותו היא שלי.
"אריק, אתה חושב שהיום יהיה מעניין?" שאל אלכס לפתע. הוא הביט בי עם עיניו הכחולות כים, והסיט כדרך אגב את שיערו השחור מעיניו. הוא היה דומה לי במראה- היה לשנינו את אותו צבע שיער, ותווי פנינו היו דומים. ההבדל היחיד היה בעיניים- העיניים הירוקות שלי לעומת הכחולות הילדותיות שלו.
"אני מניח שכן," אמרתי במשיכת כתפיים. אני בטח אקח ספר ואקרא בצד עד שהאישה ההיא תסיים לדבר.
דקות חלפו, ואנחנו המשכנו ללכת. אלכס, בגלל היותו ילד קטן, התלונן כול הזמן. אני לא מאשים אותו. אבל סוף סוף, ביניין הספרייה התגלה מולינו. נכנסנו במהירות דרך הדלת הראשית, ומיד הבחנתי בקבוצת הילדים שהתכנסה סביב אחד השולחן. ספרתי 7 ילדים, 8 עם אלכס. הם ישבו סביב השולחן העגול, ומבטיהם הופנו אל האישה. לא, אני אפילו לא יכול לקרוא לה אישה- היא הייתה בסביבות גיל העשרים, עם שיער קצר בצע ורוד אדמדם (כנראה צבוע, אבל הגוון היה ממש יפה) ועיניים אפורות ומהפנטות. היא לא נראתה כמו מישהי שמקריאה סיפורים לילדים קטנים.
אלכס התיישב, ואני נשארתי לעמוד בצד. לא זזתי ממקומי, למרות שבהתחלה לא רציתי להישאר. מה השתנה? הסקרנות, מה אישה צעירה זו יכולה לספר?
'נו טוב, זה לא יכול להיות כול כך גרוע. ואם אני אשתעמם, אני פשוט אלך,' חשבתי. ועם החלטה זו, הפנתי את כול תשומת ליבי אל האישה הצעירה, שבדיוק התחילה לדבר.
"שלום לכול מי שהגיע היום," היא אמרה בחיוך. הוא נראה עצוב באיזשהי מידה. "היום אני הולכת לספר סיפור ברוח היום- סיפור אהבה בין מכשפה לנסיך צעיר."
אוח. סיפור על יום האהבה. קיצ'י מידי. אבל בכול זאת לא זזתי.
"אז לפני שאני אתחיל, קוראים לי לוקה, והסיפור הזה מתרחש לפני הרבה מאוד שנים, בעיירה קטנה. באותם הזמנים, אנשים פחדו מקסמים ומכשפים, ואם הם היו תופסים מכשפה, הם היו זורקים אותה לכלא," היא סיפרה.
'שורפים אותן על המוקד, אבל אני מניח שלא צריך לספר דברים כאלה לילדים קטנים.'
"אז יום אחד, לפני הרבה הרבה זמן, חיה מכשפה ביער. היא שמרה על זהותה בסתר, בשביל שיעזבו אותה לנפשה. ויום אחד, בזמן שטיילה בעיר, המטפחת שהייתה על שיערה התעופפה ברוח. היא ניסתה נואשות לתפוס את המטפחת, אך ללא הצלחה. המכשפה היה מאוד עצובה באותו הרגע, אך לפתע- היא הרגישה נגיעה בכתף," היא אמרה בדרמתיות.
"'סליחה גבירתי, אך האם מטפחת זו שייכת לך?' המכשפה הסתובבה וראתה איש עומד מלפניה, והמטפחת שלה בידו. אך מה שמשך את תשומת ליבה היה היופי שלו- הוא היה גבר נאה מאוד. שיער שחור ארוך אסוף בזנב סוס, עיניים כחולות ומדהימות- בשבילה, הוא היה הגבר היפה ביותר שאי פעם ראתה." היא עצרה, והבעתה נעשתה כאובה- אך ההבעה נמחקה כלא הייתה, ושבה להבעה השמחה שהייתה לה. היא המשיכה לספר.
"הם התיידדו, ונפגשו לעיתים קרובות. אותו איש, שהחל לבטוח בה, סיפר לה שהוא הנסיך שעתיד לרשת את הממלכה- אך המכשפה לא סיפרה לו על זהותה האמיתית. 'אין שום צורך בקסם בשביל עצירת זמן, שום לחש לא יכול לגרום לי להרגיש את מה שאני מרגישה. אני אוכל לחיות איתו לנצח, ושנינו נהיה מאושרים,' היא חשבה. אך היא טעתה."
לוקה נשענה אחורנית, והביטה במבטים הסקרנים של הילדים בהבעה מרוצה. אם להודות, אפילו אני הייתי מסוקרן.
לבסוף היא המשיכה לספר את הסיפור. "נערה מיסתורית הגיעה לעיירה שבה המכשפה והנסיך נפגשו. תושבי העיירה היו המומים מהיופי שלה- אך לא הנסיך. הוא היה מאוהב מכשפה, ולא רצה להסתכל על אישה אחרת. אך התוכניות של הנערה היו אחרות. היא שמרה טינה אל המכשפה בגלל אירועי העבר- ואולי היא גם קינאה קצת באותה מכשפה. אז היא רקמה תוכנית, מוצלחת למידי.
"היא עקבה אחרי הנסיך אל מקום פגישתו עם המכשפה, וחיכתה עד שהם יפרדו וילכו. שעות חלפו, ולבסוף כול אחד מהם הלך לדרכו. היא המשיכה לעקוב אחרי הנסיך.
"לבסוף, היא ניגשה אליו. היא תפסה בכף ידו, וכאשר הוא הסתובב, היא הראתה לו תמונה של המכשפה. 'אתה מכיר אותה, נכון?' שאלה. הנסיך הנהן, וחיכה להסבר מצד הנערה. 'אל תאמין למה שהיא אומרת לך! האישה הזו היא מכשפה, והיא הפנטה אותך בשביל שתואהב אותה! היא תעשה לך דברים איומים אם תמשיך להפגש איתה!' היא אמרה. הנסיך ההמום לא האמין לה. הוא אהב את האישה ההיא בכול ליבו! אז הוא החליט לבדוק זאת. הוא הלך אל ביתה של אהובתו וביקש ממנה ללכת איתו לעיירה, שם חיכתה הנערה המסתורית בצללים. ושם בעיירה, ברחוב הומה אדם, הוא שאל אותה-
"הם את מכשפה?"
היא הייתה המומה- היא לא ידעה שהסוד שלה התגלה. ובהבעה כואבת ועצובה, היא הנהנה.
"הנסיך, שלא האמין למראה עיניו, לא ידע מה לעשות. הנערה בצללים חייכה, שמחה שתוכניתה הצליחה, ויצאה מהצללים. היא תפסה בידה של המכשפה, וצעקה בכול כוחה-
"האישה הזאת מכשפה! האישה הזאת מכשפה!"
הרחוב ההומה השתתק בהדרגה. ואז, אנשים תפסו אותה והפילו אותה על ברכיה. היא הרגישה משיכה בשיער הארוך שלה, והרגישה מישהו חותך את שיערה חתך גס עם סכין. וכאשר היא הסתובבה, ראתה את הנסיך, סכין ביד אחד והשיער שלה בידו האחרת, בוכה דמעות צער. ולאחר מכן, שמו על ראשה שק, והשליכו אותה לכלא החשוך."
היא סיימה לספר, והביטה במבטינו ההמומים. ואז היא חייכה אלינו.
"אני חוששת שזה הסוף, כי לא כתוב שום דבר אחרי זה," היא אמרה בהתנצלות, וקמה מהכיסא. היא חייכה ונופפה בידה אל ההורים שהגיעו לאסוף את ילדיהם. היא המשיכה לחייך עד שנשארו רק אני, אלכס, והיא.
החיוך עדיין נשאר על פניה, אך הבעתה נשארה סקרנית. "אני יכולה לעזור?" היא שאלה בנחמדות. נשמתי נשימה ארוכה, ושאלתי אותה:
"מה קרה למכשפה בסוף? הרי שורפים מכשפות על המוקד, ולא משליכים אותם לכלא," שאלתי. למה זה בכלל עיניין אותי?
החיוך נעלם. "כן, היא נשרפה על המוקד. אנשי העיירה הריעו וצעקו לה להתחרט על החטאים שלה עם חייה. הנסיך לא היה נוכח, אבל הנערה ההיא כן, והיא חייכה אל המכשפה. בסופו של דבר, המכשפה שינתה את צורתה והפכה לעורב, והתעופפה אל השמיים," אמרה לוקה.
הנהנתי. זה היה דווקא סוף עצוב, וקצת ריחמתי על המכשפה.
אלכס התחיל לנדנד לי שהוא רוצה הביתה, ולקחתי את תיקי. אך לפני שיצאתי מהדלת, פניתי בחזרה אל לוקה, ושאלתי אותה את השאלה שהתחילה להציק לי.
"לוקה, איך את יודעת כול כך הרבה על הסיפור הזה? כול זה כתוב בספר, או שאת המצאת פרטים בשביל לכסות את החורים?"
היא הרימה גבה, אבל אז צחקה. ומלפני שפנתה ללכת, היא אמרה בצחקוק:
"הו, אני לא המצאתי כלום. למען האמת, זה גם לא ספר, או סיפור עממי." היא ענתה בחיוך.
הבטתי בה בבילבול. "אז איך את יודעת כול כך הרבה פרטים לגבי המכשפה?"
היא המשיכה לחייך, וענתה לפני שהסתובבה ונעלמה מעבר לפינה-
"כי זו הייתה אני."