כרית
אני מסתובבת עם עגלה עמוסה, מלאה במוצצים, בקבוקים ובגדים קטנטנים. המשפט של אמא נתקע לי בראש והוא גורם לי לרגשות חרטה על כל דבר נוסף שאני מכניסה לעגלה. כריות, מנורת לילה, צעצועים, מצעים. הרגליים שלי כבר עייפות. אני מרגישה שאני עושה שטויות של ילד, אבל אני לא יכולה להפסיק. אני נכנסת לאוטו מתנשפת. העגלה עדיין נשארה באמצע החנות. אני מרגישה שאני מרמה את כל הנשים השמחות ואת כל הגברים שמרימים סלקלים ענקיים. אני יוצאת ממנו כשהראש מלא בתיסכולים ומחשבות, ועוברת ליד הפח הגדול בחנייה, רואה שם בובת כלבלב בעגלת תינוק שבורה שכנראה החנות זרקה כי היא לא ראויה יותר למכירה. אני תולשת לה את האוזניים חזק. מושכת את עצמי חזרה לאוטו. נכנסת הביתה ורואה כמו צלקת גדולה את התמונה מהאולטרסאונד האחרון. היא נוכחת ואמיתית הרבה יותר מכל הבגדים שקניתי וגם מאלה שלא. היא גדלה לממדי ענק ומכסה לי בראש כמעט את כל המקרר, את כל הבית. אני נכנסת לחדר השינה, הצד של הארון שלו ריק לגמרי. השמלות שלי תלויות בצד השני רטובות. חלק מכביסה, חלק אני לא יודעת ממה. אני מסתכלת שוב על הצד הריק, מנסה לדמיין את כמויות הבגדים המקופלים ואת קופסאות הנעליים. הן כל כך נוכחות, הן כל כך נוכחות, שאני זוכרת את כל הבדים ואת כל הצבעים. אני מלטפת בעדינות את התמונה הממוסגרת שלנו, שעדיין לא היה לי אומץ לזרוק. נכנסת למטבח כבר 00:00, מכינה לעצמי מלפפון חמוץ עם נוטלה. נגעלת ובוכה ולא מבינה מה עובר עליי. לא מצליחה להשלים עם העובדה שזה רחוק ממני. רחוק ממני כמעט כמוהו. כמו חליפות העסקים והכלב המתנדנד שהוא תלה בחדר העמוס הצהוב, כמה ימים לפני שהכל התהפך.
תגובות (0)