זו לא אשמתך

האגרוף שלו מוטח בפניי בחוזקה ומעיף אותי אחורה. האף שלי מתחיל לפעפע בכאב, כל כך חזק שאני בטוח שהוא שבור. החבר שלו דוחף אותי אחורה ואני נופל על הבטון הקשה. דם זורם מצד ראשי. הם מתחילים לבעוט בי וצועקים קללות; "הומו מזדיין! לך לעזאזל! שימותו כל החארות כמוך!" אני מתכרבל לתנוחת עובר, בקושי נושם, משתעל דם, אבל הם לא מפסיקים. הגוף שלי דואב, דמעות יורדות מעיניי ואני בקושי רואה מעבר למסך הדמעות והדם, והם ממשיכים. אחד מהם בועט בראשי, וראייתי מתחילה להיטשטש. אני שומע במעומעם מישהו צועק, אבל נגמר לי הכוח, אני לא מצליח לפענח את דבריו. הם בורחים מהמקום ואני שוכב שם, חסר אונים. אותו קול שצעק מקודם נשמע קרוב יותר, אבל בכל זאת רחוק. הקולות מתערבלים, גפיי מתרפים והכל נהיה שחור.
——————————————-
אני מתעורר מאור מסנוור שחודר מבעד לעפעפיי. אני פותח את עיניי במהירות וכאב עז מפלח את ראשי. לרגע אני רואה רק לבן ואז ראייתי מתחדדת. אני עוצם את עיניי שוב, מרגיש שמישהו מחזיק את ידי והמולה מתחילה להיווצר, אבל היא נשמעת כה רחוקה… ובו בעת כה קרובה. אני פותח את עיניי שוב, הפעם באיטיות, ורואה את חברי, אהובי לידי, אוחז בידי. דמעות עומדות בעיניו. הוא מקרב את ידי אל פיו ונושק לאצבעותיי הכואבות והנפוחות. הוא לוחש את שמי, קולו נשבר, שוב ושוב… אינפוזיה מחוברת לידי השנייה ומונעת ממני ללטף את ידו, אבל אני מסובב את ראשי כלפיו ומסתכל בו. אני מנסה לדבר, אבל לשוני נפוחה ומפי יוצאות רק הברות. אני רוצה להגיד לו כמה אני אוהב אותו, שההומופוביה הזאת לא באשמתו, שהכאב הוא כלום… שזו לא אשמת אף אחד שאני לא אוהב בנות. שאני אוהב אותו. אני רוצה להגיד לו את כל זה, אבל לא מסוגל, ולכן אני פשוט עוצם את עיניי, מחליט שאומר לו אחר כך, אולי מחר… בינתיים אני עייף מדי. אני עוצם את עיניי ונותן לשינה לסחוף אותי.