לא יודעת מי אני פרק 4

הנערה:
פרק 4

השמלה שלריסה הביאה לי הייתה בדיוק במידה שלי,היא הייתה ממש יפה. בצבע של הים.
"היי" אמרתי כשנכנסתי לחדר האוכל,הוא היה גדול ומפואר כמו הבית כולו. הרצפה עשוית העץ הייתה מבריקה,והקירות מכוסים שטיח בצבע ירוק כהה ושוליים בזהב.במרכז החדר היה שולחן גדול ועליו צלחות וסכום,באמצע עמד אגרטל ובתוכו ורד אחד בודד,מסביב לשולחן ישבו בערך 8 ילדים ובקצהו ישב רוברט.
"בוקר טוב!" אמרו הילדים,רוברט לא אמר מילה.
התיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי,ליד ילד קטן עם שיער חום."איחרת" אמר לבסוף רוברט.
"אני מצטערת,אדון רוברט" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"אל תאשים את הנערה,אדוני,זה היה באשמתי" אמרה לורה,אם הבית,"ואיך האיחור של הנערה קשור אלייך גברתי?" שאל רוברט.
"לא היה לה בגדים,נאלצתי לחפש לה משהו ללבוש.לכן היא אחרה" הסבירה לורה.
"ודרך אגב,יקירה,את נראת נהדר" אמרה וטפחה לי על השכם."תודה".
לורה הגישה לכולם את ארוחת הבוקר,הכל נראה טוב כל כך והייתי רעבה מאוד,לא זכרתי מתי בפעם האחרונה אכלתי.
"האוכל נהדר,כמו תמיד" אמרה נערה יפהפה בעלת שיער בלונדיני,"תודה לך,ואלרי" אמרה אם הבית.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ארוסתו של רוברט ומשום מה הם נראו לי ממש מתאימים,כמו כפפה ליד.רוברט חייך אליה,אבל חיוכו לא היה מלא באהבה אך היתה שם הערצה,היא חייכה אליו בעצב.
לא יכולתי לסבול את זה,את כל השלמות למרית העין הזו,את החיוכים והעצב,את הצחוק של הילדים והאור בעינייו של רוברט,הרגשתי שאני לא חלק מזה,שלעולם לא יהיה.
יצאתי מהחדר,לא הסתכלתי לאחור,,היה מאוחר כבר,לא יכולתי לחזור.יצאתי לגינה,ישבתי על הספסל שלפני המזרקה והתחלתי לבכות.ציפיתי שלורה או לריסה יבואו אחרי,רציתי כל כך שרוברט יצא אך הדבר לא קרה,נשארתי שם לבד במשך שעה ארוכה.
לבסוף חזרתי לבית,רצתי במדרגות ונכנסתי לחדרי,נעלתי את הדלת,פשטי את השמלה היפה מעלי,ונכנסתי למיטה,בכיתי עד שעיניי היו כבר אדומות ונפוחות,רציתי לדעת מי אני.
לאן אני שייכת.

דפיקות בדלת,אבל אני לא פותחת,השמש כבר כמעט שקע ואני עדיין בוכה,הדפיקות ממשיכות,אנשים בחוץ רצים,צוחקים,מדברים,אך קול אחד בולט מעל כולם.קולו של רוברט.
"היא בטח נחה" הוא אומר,"אני רוצה לראות שהיא בסדר" עונה לו אחותו הקטנה.
"היא צריכה להיות לבד,לחשוב" הוא ממשיך "בואי נלך,כשהיא תרגיש יותר טוב היא תרד אלנו",אני שומעת צעדים מתרחקים,אני פותחת את הדלת,הוא מסתובב,מבטנו מצטלבים,הוא רץ אלי,מחבק אותי "את יכולה לספר לי הכל" הוא אומר,אני נכנסת לחדרי והוא אחרי,"אני…"אני מתחילה לומר אבל הדמעות חונקות בגרוני,אני מנסה שוב "אנ.." הן פורצות מתוכי כמו נהר של עצב ותסכול.
"הכל יהיה בסדר" הוא אומר והוסף אותי אליו "היה בסדר,נערתי,אני מבטיך לך".
"אני לא שייכת לכאן" אני אומרת לבסוף,השמש כבר שקעה בחוץ.
"ניזכרת מי את ?" הוא שואל."אני לא צריכה לזכור מי אני כדאי לדעת שכן זה לא מקומי".
"למה את אומרת את זה,כולנו מאושרים שאת כאן,נערתי,"
"זה לא מרגיש כך,זה לא מרגיש לי כמו המקום שאליו אני שייכת".