להתבגר ולהתפגר- פרק 5

זה טוב? אני חושבת לעצמי. האם זה יעבוד? האם אני אספיק לעשות את זה? מה שכן, זה אכן רעיון מטורף למדי, שיש לו כמעט אפס סיכויים להצליח.
אני בודקת בפעם המיליארד שאימא שלי שקועה בשיחת טלפון בחצר שלנו שקשורה איכשהו לעבודה שלה, וכושלת אל החדר שלי שנמצא בקומה השנייה. אני שולפת את בקבוק האלכוהול שטור נתן לי ומוציאה מתיקי בקבוק מים ריק. אני כמעט נופלת כשאני יורדת למטה וממלאת את כל הבקבוק שלי באלכוהול. קצת חבל לי על המשקה, אבל או זה- או ריתוק לכל החיים.
אני קופצת על הספה בדיוק כשאימא נכנסת הביתה, בידיה מיטב הירק מן החצר שלנו: עגבניות, קישואים, תפוחי אדמה ובצלים.
״אוף,״ היא נאנחת. ״מר לי הזה לא מפסיק להציק לי! כאילו שיש לי זמן בשביל זה עכשיו..ועוד איזו עוגה הוא מבקש שאני אכין לו! שש קומות! כבר יש לי כאב ראש..״
אני רואה אור ירוק שמסמן שאני יכולה להוציא את תוכניתי אל הפועל. ״אימא,״ אני אומרת לה. ״כשיש לי כאבי ראש אני שותה מים. תשתי רגע, תירגעי. המרק לא יברח.״
היא צוחקת צחוק קל. ״תודה, חני,״ היא אומרת ופותחת את דלת המקרר. ״אולי באמת אני צריכה קצת הפוגה.״
היא שולפת את בקבוק המים שלי, שבתוכו יש..
״איכס,״ היא אומרת ומעווה את פרצופה כשהאלכוהול מגיע אל פיה. ״מה קרה למים?״
״תשתי, אימא,״ אני אומרת במהירות. ״מי ברז זה לא בריא בכלל, זה מים חדשים, מהאריזה.״
היא שותה ושותה, עד שהבקבוק נגמר. ״אוי, חן..״ היא אומרת. ״אני ממש לא מרגישה טוב. נראה לי שאני אלך לישון-״
״אין בעיה,״ אני אומרת בלבביות. ״אני כבר בת שבע-עשרה, אני יכולה לדאוג לעצמי.״
היא מחייכת אליי חיוך שאמור להיות מעודד, אבל בעיניי הוא נראה יותר כמו חיוך של שיכורים. ״לא נספיק להגיע לרופא היום. אני אעשה בדיקת שתן וניקח אותה אחר כך.״
״שום בעיה,״ היא אומרת וצונחת על מיטתה. אני סוגרת את הדלת ועל פניי עלה חיוך של ניצחון.
שלב 1 בתוכנית עבד בהצלחה. עכשיו רק נשאר לבדוק כמה אמיתי מה שטור כתב לי בSMS.
אני מוציאה צבע מאכל צהוב, מים וסוכר. אני מערבבת אותם ומשווה אותם לשתן שלי עצמי, וזה נראה בדיוק אותו דבר!
אני סוגרת את השתן המזויף בתוך כוס קטנה ופונה לשלוח מסרון נוסף לטור. ״הצלת את החיים שלי. תודה, אתה אדיר!״
בתשובה הוא כותב: ״אין בעיה. מה שאת צריכה. תתקשרי אליי רגע, אני רוצה לשאול אותך משהו.״
בתימהון רב אני מחייגת את המספר שלו. ״הלו?״ הוא עונה וברקע נשמעים קולות ילדים היוצאים להפסקה.
״היי,״ אני אומרת. ״זו חן. מה נשמע?״
״חן!״ הוא אומר בשמחה. ״הכל בסדר. רציתי לשאול אותך.. פשוט, ידיד שלי, בחור לגמרי מגניב, מארגן מסיבה היום. את רוצה להגיע?״
אני מהססת. ״אממ.. תודה על ההצעה, טור, אבל אני בריתוק. בגלל שאני ורוי שכבנו וכל זה.״
נשמעה שתיקה קצרה ואז הוא אומר, ״תשאירי את זה לי. תהיי בחדר שלך בשעה שבע בדיוק, תהיי איתי בקשר.״
״בסדר,״ אני אומרת. ״רוי גם בא איתך?״
״אני אשאל אותו. אני חושב שלא עשיתי עליכם רושם טוב במיוחד..״ הוא צוחק צחוק קל. אני שומעת אותו צועק לרוי מהקצה השני של החצר.
״הוא אומר שזה בסדר,״ אומר טור בשמחה. ״הבטחתי גם לחלץ אותו.״
״ביי,״ אני אומרת ומנתקת. אני עולה לחדר שלי ופותחת את הארון שלי. אני בוחרת סט שנראה לי מתאים למסיבה: חולצה קצרה בצבע כחול, אפודה לבנה, טייץ חלק בצבע אפור וכפכפים. ואז עיניי נתקלות במשהו מאחורי הבגדים האלה.
זה בגדים שבת דודה שלי, מייגן, קנתה לי ליום ההולדת השבע-עשרה שלי. היא אימו מוזרה כזו, והיא אוהבת ניטים ובגדים בגוונים עמוקים. אני שולפת אותם משם ומביטה עליהם ארוכות. חולצת בטן שחורה חלקה, מכנסי ג׳ינס קצרים ונעליים עם ניטים.
אני משווה בין הסטים ומוסיפה לכל אחד מהם גם אודמים, איפור וצלליות. אני לא אוהבת להתאפר כל כך, אבל אחרי שאני מנסה זה די יפה. אני לובשת את הסט השחור והגותי, מורחת צללית כה ולובשת עגילי חישוק.
המראה הזרוק הזה מוצא חן בעיניי, למרות שהוא שונה מבדרך כלל…