להתבגר ולהתפגר- פרק 6

בשעה שש וחצי יצלצל הטלפון. ראיתי שכתוב את המילה ״טור״ על הצג אז לחשתי. ״איפה אתה?׳
״שלום גם לך,״ הוא אמר בקול עגום. ״אני מתחת לחדר שלך עכשיו.״
הבטתי למטה וראיתי אותו. הוא נופף לי בחביבות בעוד הטלפון שלו בידו.
״אז ככה.. אני רואה שיש לך כאן מדרגות קטנות כאלה על הקיר?״
״כן,״ אני אומרת. ״אבל הן נורא מסוכ-״
״את רוצה לבוא למסיבה או לא?׳ הוא קטע אותי. כשלא עניתי הוא אמר, ״יופי. אז את צריכה עכשיו פשוט לרדת במדרגות. תלבשי ותצאי מהר, המסיבה בשבע. אם תיפלי אני אתפוס אותך, ואל תעשי הרבה רעש. ביי.״
אני מתלבשת בבגדים שבת דודה שלי הביאה לי (לפירוט ראו פרק 5) ומתאפרת בצללית שחורה ובאודם שקוף. אני מפזרת את שיערי הגלי על גבי ומחייכת למראה.
אני שמה את הטלפון שלי בכיס מכנסי הג׳ינס הקצרים ויוצאת מהחלון. אני מתחילה לרדת מדרגה ראשונה, שנייה, שלישית..
כל פעם אני שומעת אותן חורקות, ואני ממהרת לרדת בעדינות למדרגה הבאה. תוסיפו את זה שאסור לי או לטור להשמיע שום קול, ולמעשה אני חסרת כל יכולת. בסופו של דבר אני מגיעה למדרגה הלפני אחרונה- וזו נשברת ואני נופלת מגובה שני מטרים וחצי.
״את בסדר?׳ הוא לוחש וגורר אותי מאחורי הבית. אני מהנהנת קצרות ומחייכת. ״הצלחנו.״
״נכון,״ הוא אומר. אני שומעת בכי מתוך הבית. מזל שיש לי את אחותי, לא משנה מה היא עושה כעת. בטח אבא שלי מטפל בה עכשיו.
טור עוזר לי לקום אל המכונית שלו, ואני רואה את רוי מחכה לי בתוכה. אנחנו מתחבקים במושב האחורי וטור מתניע.
רוי לוטש עיניים בחולצה שלי. ״אז בחרת מראה שונה הפעם, הא?״
״החלטתי לגוון,״ אני אומרת והוא מחבק אותי ביד אחת.
תוך עשר דקות אנחנו מגיעים לשכונת כפר החורש, השכונה שכל העשירים גרים בה. ״אל תדאגו,״ הוא אומר. ״ההורים של חבר שלי לא בבית. זה בסדר.״
אנחנו יוצאים מהמכונית ומבפנים נשמעת מוזיקה רועמת. ״טור!״ צועק מישהו לבוש בבגדי מסיבות. ״אני רואה שהבאת איתך חברים..״ היא שורק כשהוא מסתכל עליי.
״בואי נלך,״ ממלמל רוי.
אנחנו נכנסים לתוך ההתקהלות, אוכלים קצת חטיפים, שותים (קולה, לא אלכוהול.) בשלב מסוים הבחור שאמר לנו שלום ממקודם, שמתברר לאחר מכן שהוא זה שאירגן את המסיבה, קורא לכולם לשחק אמת-או-חובה, ומבטיח שיהיה אדיר. ״את רוצה ללכת למקום שקט יותר?׳ שואל אותי רוי ואני מהנהנת.
אנחנו עולים לאחד מהחדרים העליונים של הבית. זה חדר אורחים נעים, עם אור מעומעם ורומנטי.
אני ורוי יושבים על הספה הקטיפתיות, מחובקים, ובעיקר משתדלים לא לדבר זה עם זה, מין שתיקה מביכה כזו. בסופו של דבר שפתינו נפגשות, ואנחנו נשארים ככה עד שמישהו נכנס ואני מסבה את מבטי בבהלה.
״או, זה אתם.״ אומר טור. ״מצטער שהפרעתי. אין לי כח ממש לאמת-או-חובה, גם לכם?״
אנחנו מהנהנים יחד. ״בוא שב,״ רוי מצביע על הכורסה שלידנו.
הוא מתיישב ומוציא קופסה כלשהי ממעילו. ״סיגריות,״ הוא אומר. רוי מתחלחל ואני לוטשת בקופסה עיניים בעניין. ״נו, רוי,״ אני אומרת. ״מה כבר יכול להיות?״
טור צוחק ומביא לנו סיגריה אחת. אני משתנקת כשהעשן המסריח מגיע לנחיריי, אבל רוי שואף מזה עמוקות. ״זה טוב,״ הוא אומר ומצביע על הקופסה שבידו של טור.
״תשאף ותוציא מהאף,״ אומר טור. ״ככה.״
״אני לא אתנשק איתך ככה!״ אני מזהירה את רוי בעוד הוא מוציא את העשן מאפו.
״בסדר.״ הוא מסכים. הוא מוציא מסטיק מכיסו ומכניס אותו לפה. ״אני הולך להביא משהו לשתות, אתם רוצים?״
״קולה,״ אנחנו אומרים שנינו והוא יורד למטה.
אני מחייכת אל טור. ״תודה, עד עכשיו די נחמד.״
הוא קופץ על הספה לידי. ״באמת?״ הוא שואל. אני מהנהנת. ״למה שלא יהיה לי כיף?״
״לא יודע, כי.. זו מסיבה שאת לא רגילה אליה,״ אומר טור במבוכה ומכניס את הסיגריות לכיס מעילו. ״את בטוחה שזה בסדר שנתתי לך אלכוהול?״
״ברור!״ אני אומרת ומחבקת אותו, ״זה לא כל כך נוראי אם שותים את זה במינון.״
אני משחררת אותו מהחיבוק והוא מסמיק לגמרי. ״טור?״ אני שואלת. ״הכל בסדר?״
״ברור,״ הוא אומר. ״פשוט.. בא לי אלכוהול. הפנים שלי לא אדומות. מה פתאום… זה בגלל האור!״
אני צוחקת ומתקשרת לרוי. ״הלו, חני? מה רצית? אני פה למטה!״
״תביא אלכוהול,״ אני אומרת ישירות.
שתיקה משתררת. ״את שותה?״ הוא שואל בחשדנות.
״מדי פעם,״ אני מגחכת, ״זה נחמד. תביא גם לעצמך,״
הוא מנתק את השיחה ותוך כמה דקות הוא חוזר עם בקבוקון אלכוהול וכמה כוסיות בידיו.
״התחילו לחלק את זה רק עכשיו,״ הוא אומר בהאשמה. ״וזה מגעיל. אתם יכולים לשתות את שלי, אני מעדיף סיגריות.״
אנחנו שותים את כל הבקבוקון בצימאון. ״יש לך סיגריות?״ שואל רוי ובלי לקבל תשובה הוא לוקח את הקופסה מכיסו של טור. ״תעשן את הדבר הזה בחוץ,״ אני אומרת בטשטוש קל.
הוא מסתכל עלינו במבט חשדני ארוך, ויוצא החוצה מהדלת.
אני וטור צונחים על השטיח. ״מה הוא חשב?״ אני מצחקקת. ״שנתנשק או.. לא יודעת מה.״ אני חוזרת לספה.
טור מתיישב גם הוא לידי. ״למה שיחשוב ככה?״ הוא נוגע בחזי. ״אין בינינו שום דבר..״
הוא מסיט את שיערי מאחורי אוזני ונושך את צווארי. אני רוצה להגיד לו שיפסיק אבל אני לא מצליחה. האלכוהול חזק ממני.
בסופו של דבר הוא מנשק לי את הלחי ומגיע גם לשפתיים. הן נפגשות רק לרגע..
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ אני מצליחה להגיד. כל הטשטוש נעלם.
״נו.. חן..״ הוא מושך אותי אליו. ״זה אלכוהול… את לא תזכרי כלום..״
״לא.״ אני פוסקת. ״אין סיכוי, טור. אני לא אבגוד ברוי אף פעם.״
״טוב, אז…״ הוא מחפש משהו בראשו. ״אני לא אספק לך יותר אלכוהול ומסיבות!״
אני חושבת על זה רגע. זו משימה קשה מאוד עם כל המשקה שזורם בדם שלי. ״אתה משחד טוב,״ אני אומרת והוא מתקרב אליי. מחויך. ״אבל לא טוב מספיק.״
החיוך נעלם מפניו. ״אני מבטיח,״ הוא מסתכל בי בעיניו השחורות, העמוקות. ״את לא תזכרי כלום, והוא לא יידע.״
אני מחייכת חיוך עגום. ״תשיג לי עוד אלכוהול מלמטה ואז נדבר.״