להתגבר ולהתפגר- פרק 3

אני מביטה עליה במבט המום. מאיפה לעזאזל היא יודעת? היא כנראה מבינה את פניי, כי היא אומרת, ״אימא של רוי שלחה לי הודעה עם זה.. אני לא מאמינה עלייך. אחרי כל מה שאמרתי.. את עשית בדיוק ההפך.״
״ומאיפה היא ידעה?״ אני שואלת, זורקת את הזהירות לכל הרוחות.
״היא אמרה שהיא קיבלה את זה מאח של רוי או משהו כזה. אבל זה לא משנה, כי-״
אם הייתי קודם המומה, עכשיו אני כבר כמעט על סף התעלפות. הוא סיפר לאימא שלו. למרות ששירתנו אותו. למרות שעשינו כל מה שביקש.
״איזה חתיכת ****,״ אני מסננת.
״גברת עוז הצעירה!״ היא מאיימת. ״את רוצה להחמיר את העונש שכבר תכננתי בשבילך?״
אני שותקת, לחוצה יותר מתמיד. אנחנו מגיעות הביתה, שכבר לא נראה שמח כל כך. אחותי הקטנה בת השש שוכבת מצונפת בפינה, מפחדת מההתנהגות הקיצונית והכעוסה של אימא שלנו.
״את מרותקת לחודשיים, גברת. בלי חברים, בלי מסיבות, בלי בנים שישכיבו אותך,״ היא אמרה ופתחה בפניי את הדלת. ״ואם תעשי משהו דומה בבית ספר.. אני אדע.״ היא סוגרת את הדלת ואני פורצת בבכי.
הוא הרס הכל! אני לא מאמינה! זה היה ערב כל כך נפלא, כל כך מושלם, עם החבר החתיך והמדהים שלי. והוא הרס אותו. ריסק אותו לגמרי.
יש בנות שלהורים שלהן לא אכפת. הן נמצאות בבית עם מלא בנים, מתפשטים בסלון, ולא אכפת להם. ויש בנות שההורים שלהן תומכים. ״הבת שלי גדלה,״ הם אומרים וטופחים על גבה.
אבל אצלי לא. אצלי, אסור לעשות חיים. הכל נוקשה. מסודר. מחונך. בלי הכיף האמיתי.
וכבר נמאס לי מזה.

למחרת בבית הספר אני לא טורחת להסתיר את עצמי. אנחנו בני 17, ולשכב עם מישהו נחשב מעשה של כבוד. אני מבחינה ברוי ליד השערים בכניסה לכיתות. הוא מחבק, מנשק ומלטף אותי בעוד אני בוכה לתוך המעיל שלו.
״לכמה זמן ריתקו אותך?״ אני שואלת אותו אחרי כמה דקות.
״לחצי שנה,״ הוא נאנח. ״ואותך?״
״לחודשיים,״ אני אומרת מעט בשמחה. הוא מנשק אותי שוב ואנחנו נכנסים לכיתה.
הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה טור, הילד החדש. הוא יושב בשולחן שלו, מקשיב למוזיקה המוזרה שלו. ״היי,״ הוא אומר בחביבות. תחבושת כרוכה סביב פרק זרועו, איפה שצייר אתמול את הגולגולת בעזרת המחט ההיא. ״למה אתם נראים ככה?״
״סיפור ארוך,״ אומר רוי באנחה ומתיישב במקום.
״אני מצטער.״ הוא מסיט את שיערי החום הבהיר למאחורי אוזניי. ״אני סיבכתי אותך בזה.״
״זה היה בכל זאת ממש כיף,״ אני מחייכת אליו בעידוד והוא מחייך חזרה.
״נו באמת,״ אומר טור ממקום מושבו מלפנינו. ״אל תגידו לי ש..״
״כן,״ אני אומרת והוא מביט בי ארוכות.
״דבר ראשון, כל הכבוד,״ הוא מרים אגודליים בידידות. ״דבר שני, איך תפסו אתכם?״
אנחנו מספרים לו את כל הסיפור, ומסיימים אותו בדיוק כשנשמע הצלצול.
בשיעור, שיעור אנגלית, אנחנו פשוט כותבים במחברת ומנסים לא לחשוב על כל מה שקרה. פתאום פתק מופיע מול המילים באנגלית הכתובות בכתב ידי במחברת. אני בטח חושבת שזה רוי, ומתפללת שזו לא עוד הצעה לשכב, ופותחת אותו.
אבל זה לא הכתב של רוי. זה כתב אחר, שונה, שבחיים לא ראיתי. ״היי חן, תרצי להיפגש איתי היום? סתם, בתור ידידים.. נזמין פיצה ויהיה כיף. טור״
אני מסתירה את הפתק מעיני רוי וכותבת תשובה: ״אני אשמח לבוא. ניפגש בארבע בבית שלך, רק תביא לי כתובת וכל מה שצריך״
ממש שנייה לפני שאני מעבירה לו את תשובתי, אני נזכרת בעונש שלי. ואז אני מתעשתת. לא נורא קצת להפר חוקים.. משהו שבחיים לא היה לי אומץ לעשות.
אני זורקת לו את הפתק.

בשעה שלוש וחצי אני יוצאת לכיוון ביתו של טור. מזל שיש לי 8 שעות היום, אחרת בחיים לא הייתי מצליחה להתפלח החוצה מהבית שלי. אני מחכה עד שרוי ייצא מהשער, ורק אז מתהלכת לצידו של טור. ״הבית שלי ממש קרוב,״ הוא אומר. וצודק. תוך 5 דקות אנחנו מגיעים לשכונה עלובה למראה, ונכנסים בשער הראשון.
הבית של טור ממש קטן, אך אין ספק שהוא מעוצב בטוב טעם. אימא שלו, אישה חביבה ומטופחת למדי, מציעה לנו משהו לשתות ומגישה גם עוגיות מאפה ידה. אנחנו מתיישבים בחדרו, שמלא בפוסטרים של גרין דיי, פינק פלויד ושל זמרים אחרים שאני לא מכירה. אני שותה את מיץ התפוזים הקר בעוד טור מסתכל עליי.
״מה?״
״סתם..״ הוא אומר. ״חשבתי שנוכל קצת לדבר. בתור ידידים,״ הוא ממהר להוסיף.
אנחנו מדברים. ומדברים. נראה כאילו זה כל מה שהוא רוצה לעשות. אנחנו צופים בתוכנית טלוויזיה שהוא אוהב, ואימא שלו מודיעה לו שהיא יוצאת מהבית. היא נוטלת את התיק שלה מהשולחן וסוגרת את הדלת.
בשנייה שהיא יצאה מהבית, טור רץ לארון שלו. ״בואי תראי,״ הוא אומר. בתוך המגירה שלו (שלמרבה המבוכה, מלאה בתחתוני בוקסר) הוא מזיז את הקופסה עם התחתונים ומרים משטח. מתחת למשטח היו..
״כן,״ הוא אומר בגאווה. ״לקחתי את זה מחתונה של דוד שלי, בלי שאף אחד ישים לב.״
בקבוקי אלכוהול היו מסודרים שם, ליד תמונות של טור בתוך קופסה נקייה ומסודרת. הסתכלתי על התמונות. ברוב התמונות הוא במועדונים, מנשק איזו בחורה-
״טור,״ אני אומרת. ״אני לא חושבת שזה רעיון טוב. שנשתה.״
״למה?״ הוא אומר. ״תמיד כשאני בלחץ, אני שותה כוסית וזה מרגיע אותי. משכיח ממני את הצרות. אל תדאגי,״ הוא אומר. ״אם תרגישי לא טוב תשתי הרבה מים וזה יעבור.״
אני מהססת, חושבת על כל זה בזמן שהוא מוציא בירה של ג׳ק דניאלס וכוסיות קטנות מאוד. הוא מוזג לכל אחת טיפה.
״לחיינו,״ הוא מחייך ושותה. אני שותה גם, ויש לזה טעם מוזר. אבל אני מרגישה טוב. טוב מאוד.
״עוד,״ אני פוקדת. הוא צוחק ומוזג לי כוסית נוספת. לאט לאט, ככל שעובר הזמן, אני והוא שותים כוסית אחר כוסית. אחרי הכוס השמינית אני מתמוטטת על המיטה שלו והוא לצידי.
״איך היה?״ הוא שואל.
״כיף לא נורמלי,״ אני אומרת בטשטוש. ״תוכל להביא לי בקבוק אחד?״
״בטח.״ הוא אומר. ״תבקשי כמה שבא לך!״ הוא צולע לארון ושולף משם בקבוק מלא של בירה. הוא מגיש לי אותו. ״אני חושבת שתישארי פה כמה זמן..״ הוא משהק. ״ואני אקח אותך הביתה. כבר יש לי אוטו. ניכנס מהחלון שלך או משהו כזה..״

״ואז הוא אומר לו, זה לא החלק שדיברתי עליו!׳
אנחנו צוחקים כמו מטורפים מבדיחה מטופשת שטור סיפר לי, בזמן הנסיעה הוא די יציב יחסית לשיכור, והוא נוסע רק דרך שדות. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לבית שלי, והוא עוזר לי לטפס בחלון של החדר שלי, שלמרבה המזל היה נמוך כי אני ישנה בקומה הראשונה.
הוא נכנס איתי לחדר, משכיב אותי על המיטה ומכסה אותי בשמיכה. ״לילה טוב,״ הוא אומר ושם את השקית עם הבקבוק מתחת למזרן של המיטה שלי. זה קצת לא נוח, אבל יעיל.
״היה ממש כיף,״ אני אומרת ומחבקת אותו, חיבוק של ידידים. הוא מנופף לי פעם אחרונה וקופץ מהחלון.