להתראות.

הבטתי בו, אני בעצמי לא יודעת איך, באהבה או בשנאה.
"מה אתה רוצה אוראל?" שאלתי ובלעתי את רוקי בשקט, כאב לי הלב, הרגשתי אותו מתכווץ בכל פעם שהבטתי בו. אני אוהבת אותו, אבל זה אסור. הוא לא שלי, הוא של מישהי אחרת. הוא אוהב מישהי אחרת.
המילים, ההתנהגות, הכל היה פשוט.. פשוט שקר אחד גדול.
'את מיוחדת בשבילי.' אחד המשפטים שאני זוכרת הכי הרבה הדהדו בראשי. 'אני צריך אותך לידי.' הוא היה משתמש רמות במשפט הזה, אהבתי להיות לצידו, להצחיק אותו, לדבר איתו, הרגשתי בנוח, הרגשתי טוב.
אבל, זה לא אמיתי, הוא לא אהב אותי בכלל.
"אני מצטער, על הכל." אוראל אמר והרים את ראשי בעזרת ידו השמאלית. התענגתי על המגע הרגעי הזה, הסטתי את ראשי ובעזרת ידי דחפתי אותו מעט ממני, לא רציתי בקרבה הזאת, ידעתי שאני אפול שוב, באהבה הזאת.
"אני לא מאמינה בזה, אני לא מאמינה בך. הפסקתי עם זה, הפסקתי לדאוג ולחשוב על אנשים שפוגעים בי. הגיע הזמן לדאוג לעצמי. אתה ידעת לשבור לי את הלב אבל אף אחד לא דאג לחבר לי את הלב." אמרתי והנחתי את ידי על ליבי.
"מאור," אוראל אמר והניח את ידו על לחי הימנית, מלטף אותה בעדינות. היה לו מבט מצטער, עיניו החומות היו תמיד מאושרות-הן העידו על אושר, אבל בזמן האחרון האושר הזה נעלם.
"לא, אני לא אשבור את הלב שלי שוב." אמרתי והתרחקתי ממנו.
"הגיע הזמן לשמור על עצמי, אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם." אמרתי ונישקתי את לחיו נשיקה קצרה. "להתראות אוראל." אמרתי באכזבה, אבל הייתי גם שמחה ושלמה עם ההחלטה הזאת. הגיע הזמן להפסיק לפגוע בלב שלי, להתחיל לשמור עליו.