ללכת ללא צעדים. חלק ראשון (אלכס)

נקודת מבט של אלכס:
כולם חושבים שאני בחור חסר רגשות, וגם ללא שכל.
ללא שום כוונה להיותך בנאדם רגיל. מתייחסים אליי כמו אל בנאדם, אבל מבפנים אני מרגיש שהם בעצם שומרים טינה רבה למשהו דמוי רובוט לדעתם. בעל שיער שחור מדורג ומלא ברק, בעל עיינים כחולות חלולות כמעט תמיד. מרוב דמעות.
באותו הטיול השנתי שלנו, הרגשתי בודד מאי פעם, אני תמיד הייתי בודד, הייתה אליקה, החברה שלי, שתמיד קיפצה והייתה אופטימית, בנאדם בעל חזות ממריצה ומצחיקה, תמימה וחכמה, ובעלת כשרונות רבים. ויפה לא פחות, בנאדם שהייתי צריך מאוד בחיים. בנאדם שאהבתי.
אבל באותו הטיול בו ישבתי ליד המדורה, בוהה העיינמים מתמלאות בדמעות באש שנעה לפי הרוח כמעט ללא משמעות.
אש, מכלה כול דבר, כמו אהבה, היא נותנת דבר אחד, אור וחום. ואת השאר היא מכלה. האהבה נתנה לי את אליקה, אהל לקחה ממני את שאר הרגשות. הלכתי בעיוור אחרי מעשייה. עם היא רצתה שאני אתן לה נשיקה, למרות שהתנגדתי לזה בכול תוקף, עשיתי זאת.
אם היא רצתה לישון לידי בטיולים, ולהחזיק לי את היד, עשיתי זאת. עם היא רצתה לשכב עליי באוטובוסים, ולמרות שחוץ מהחום של שיערה הארוך והנעים, זה היה לא נעים ומאבין, וגם מביך כי תמיד יצא איזה מישהו נעלב שלא השתתף באיזה משחק מפגר. עשיתי זאת. זו לא אהבה עיוורת. אולי כן. אני יודע מה אני עושה, ואני שולט בזה. בערך. פעם כן, פכם. לא. כמו באש, היא יכולה להתפרץ מתי שהיא רוצה, אבל יש רגעים בהם אתה מגדר אותה באבנים גדולות, והיא לא עושה דבר. חוץ מלחם אותך ואת מי שלידך. אליקה הייתה האש שלי, האהבה שלי. אחד הדברים הכי חשובים לי בחיים. אם לא ה'!
כולם כבר ישנו בתוך האכסניה, התעקשנו להדליק מדורה באזור הנטוש והזנוח מאחורי האחסניה באמצע ירושליים,כיתה ז'. שנה שנייה במערכת יחסים שהיא לא באמת מערכת. למה גלשתי?!
אוקיי.
הקמנו את המדורה, ורק אני ותום נשארנו שם, רון פיטרל, רק בכדי לבדוק עם קורה משהו ביינינו. הוא משגיח על אליקה, ואם הוא יראה שיש בינינו משהום, אז הוא יקח לי את האור היחיד בחיי החשכה שלי. לא רציתי שזה יקרהף לא רציתי לחזור להיות מר מפגר שתבוע בתוך חשכת מבוך החיים, לפחות עכשיו אני יודע שאני כבר לא הולך במעגלים. ואולי כן. אבל לפחות אני יכול לראות. לפחות אני לא מועד על אבנים ושורשים, ויודע לקבל פחות פציעות, ועם כן, היא חובשת אותן באהבה רבה.

לבסוף רון סוף סוף נכנס, (מוחה דמעות?!) אל האחסניה, ראיתי אותו מדליק את פנסו ומאיר לעברי, מסמן על כך שהוא עוקב אחרי, שם את השק"ש, והמז"ש, ונשכב לישון. מכבה את הפנס.
תום.
תום זו ילדה כמו כולן בכיתה שלי. פעם אההבה אותי, עכשיו לא יודע מה עובר עלייה. עכשיו היא פעם כן ופעם לא דכאונית. אבל אני גאה בעצמי שהוצאתי אותה מהתקופה שבה הייתה מושפעם מחברה אנה. היא כתבה כול הזמן שהיא לא מרגישה טוב, ושהיא פשוט חרא בנאדם ותהפרקה עליי בימים בהם היא עשרה אומץ ודיברה איתי. כאילו שזה מצריך אומץ. כמה מילים וזהו. אני בנאדם רגיל. או שלא? אני לא יודע. אני מבולבל. יודע שאני לא אצא מהמבוך הזה בחיים. וגם לא מעייניה של אליקה, עייניה הירוקות והמהפנטות, אפורות שסוחפות אל ים ירקרק ומלא עצות, מכוסה בערפל בו לא יראו אותנו. שם אנחנו נהיה ביחד. לנצח.
"למה לנצח?" עולה לי השאלה בראש, מיד ניערתי אותה. מובן שלנצח! איפה אליקה תמצא אדם אחר ממני שאוהב אותה? הא?! וגם, וגם במצב שלי הלב שלי לא הולך להישבר. לנצח וזהו!
"אתה כזה אגואיסט, ואתה אפילו לא מסתכל לעברה של תום, שנירלי שכבר חצי בוכה. ילד. ותצא מאליקה כבר, היא תהיה ואז תחלוף. אתה תמצא אחרת. אולי תמצא עניינן בקת'רין, או… או אולי בהילה? תחשוב על זה" הקול נדם. הקול בראשי השאיר אותי לנפשי.
"אבל אני לא יכול!" רציתי להגיד לו. " אני לא יכול להפסיד את האור שלי! את האש שלי! את האחות הרחמניה שלי! אני לא יכול לחזור אל המבוך הזה! אל נבחי ליבי השחור והפועם כמנוע של אוטו! היא היחידה שבאמת מצאה בי משהו חוץ מרובוט!" רציתי לצרוח.
לאחר שתיקה שבה בהיתי באש בדמעות אותו הקול חזר.
"באמת? אני לא חושב ככה,ילד. אני חושב שיש עוד חוץ מהאור שלך. ותחושב אולי שהיא כבר ניצלה אותך מספיק, ועזרה לך לצאת מהמבוך הזה" והקול נדם. הרגשתי שאני יכול לנשום, כאילו לפני זה, זה נשלל ממני.
אבל ידעתי שאני לא אצא מהמבוך הזה, במיוחד לא עם אליקה, שמשום מה מובילה אותי לכיוון ההפוך, חזרה אחורה אל הימים הרעים, השחורים של הכאב.
רק באותו הרגע הרגשתי שהשמיעה חזרה אליי, שמעתי את פיצפוץ המדורה. שמעתי את הרוח ששאגה באוזניי, ואז שמעתי את היפחות של תום.
ואז חוש הראייה חזר אליי, ראיתי את המדורה, ראיתי שאני מכווץ. התיישרתי והסתכלתי סביבף האחסניה נראתה כמו תמיד, ביתן קטן ונחמד, והשדה הצהוב והזנוח נפרש להמון. כמובן.
ואז ראיתי את תום, ליתר דיוק את תלתליה האורכים וכסופים. הכללי הם שטניים, אבל אור הלבנה הקרה וחסר הלב שינה אותה. את טבעה. היא התייפחה את תץוך ברכייה בתנוחה כזו שרגלייה מקופלות אל חזה, היא רעדה, או מהקור, או מהבכי. או ממה שזה לא יהיה שעובר לה בראש.
ואז חזר אליי בפתאומיות חדה חוש המישוש, הרגשתי את הקור, את הירידה של הטמפרטורה. הרגשתי גם את חומה הקט של במדורה.
והרגשתי ממש טוב את זה שקר לתום.
ניגשתי אלייה.