ללכת ללא צעדים. חלק שני (תום)

פרק שני:
נקודת המבט של תום:
כשירדנו מהאוטובוס הישן והחורק, הרגשתי סוג של הקלה, למרות שידעתי שאת כול הלילה הזה אני לא אצליח להירדם. לא משנה אם אקח את גלולות השינה שאימא נתנה לי. נכנסו לאכסניה המתוקה, שהייתה קצה ירושלים, אחת ממיליון אכסניות מסכנות בחרבי אותה העיר. הבירה של ישראל. הבירה שלהם. לא שלי. הבירה של היהודים, אלא שנושאים בגאווה את המגן דוד הכסוף על חזם השרירי. אני לא כזו. לא אכפת לי שאני חיה במקום הזה. אתם, היהודים מאז ומתמיד הייתם עם נרדף, שנשאר זקוף, אך דל מתמיד למרות ברבורי המדינה הקיימת. לא מדינה, ולא קיימת. אם הפוליטיקה וכול הזבל הזה אפשר לחשוב שאנחנו בכלל לא קיימים נמחינו והפכנו להיות עם פוליטיקאי, כמו כול עם אחר.
אני לא יהודיה. ואני לא גאה בזה, כי כולם בערך נגדי. ואני לא עצובה בגלל זה, כי זו אלטרנטיבה יותר טובה מלהיות יהודיה.
האכסניה הייתה בניין רעועה מעט, לבן וקטן, באמצע אזור חקלאי צהוב ונבול ונטוש לפחות שנתיים. הוצאתי את התיק מהאוטובוס הוא היה די גדול, תיק טיולים ובו היה שק"ש, מז"ש ושאר הדברים שאימא שלי דחסה. הדבר היחיד שאני דחסתי בלי שהיא תדע היו שתיי תרופות, הרגילה שלי, נגד משהו דמוי שיגעון. פלאשבקים. שאני מתחילה להתנהג גאילו אותו המקרה קורה עכשיו, ואני מחריבה ככה בתים. זו תרפוה חמוצה בצבע ירוק-רעל. וזו תרופה שאימא שלי לא יודעת שיש לי אותה. ואימא שלי לא יודעת גם על המחלה הזו, כול פעם שזה קורה לי זה קורה כשאימא שלי לא יודעת או רואה. ועוד אחת. גם מחלה שאימא שלי לא יודעת עלייה, התרופה שלקחתי, השנייה הייתה נגד בעיה במוח, התרופה רק מעקבת את זה. לא מורידה את האיום. אני מתחילה להתנהג כמו בנאדם אחר. וגם יש לי בעיות במשפחה אז אני תמיד בסטרס, בעיית הרגעות. משהו לא נורמאלי. בעית נפש שהתגלתה אצלי בכיתה ד'. בהתחלה בתחלתי לספר לכולם. ואז גיליתי שמקומי בעצם הוא בבית משוגעים. אז החלטתי לשתוק.
לאחר כמה דקות בהם כולם התארגנו בתוך החדר הקר והלבן, ללא דברים כמעט חוץ מכמה שמיכות למקרה, יצאנו כולם לעשות מדורה. לא רצינו לקפוא, ולפחות לצלות מרשמלו. משהו!
הקמנו את המדורה, לא חשבתי בכלל, פשוט עשיתי, כאילו מתוך דיבוק. לא דיברתי, ורק בהיתי באש. לאחר כרבע שעה כולם, עייפים ומרוצים פרשו למיטות, בעצם, לשק"שים.חוץ ממני, אלכם ורון. אלכס היה שקוע בעצמו, כמו תמיד. שקוע במחשבות שקופות, הוא לא מבין שכווולם יודעים שהלב שלו הולך להשבר בקרוב. כבר יש שמועות שרון לקח את אליקה בסיבוב.
אני מרחמת על הילד.
רון פרש למיטה, אחרי שפיטרל מסביב למדורה. הבנתי שאני יושבת מכווצת כבר הרבה זמן. תחושבת הזמן עברה. הסתכלתי לעבר הדלת שרון השאיר פתוחה, ראיתי אותכולם חורפים בשקט.
רק אלכס המסכן ישב מכווץ וחשב. משום מה רציתי לבכות. על מה?! לא יודעת. על זה שאלכס הוא חרא בנאדם?! על זה שהוא כזה שקוף ולא מבין ש…….. שהוא בדרך להחרבה עצמית?!
ולחשוב שהוא זה שגדול ממני, וברק בשעתיים. היינו באותה פגיה, אינקובטור אחד ליד השני. אבל ברגע שאימא שלי שמה את הצלב על גופי העירום
אפשר היה לחושב שנפרדנו לעולם.
הזכרונות המתוקים של ימים עברו, של הזמנים בהם הייתי סתם בלונדה מתולתלת, עם עיינים חומות כהות, הציפו אותי כאילו אני טובעת במימיהם.
זיכרון מהגן בו אני וחברתי עמית עושות אחת לשניה קוקיות עקומות.
ילד בן חמש נותן לי זר פרחים ביום ההולדת.
ועוד כול מיני.
פתאום הרגשתי רטט עז של אוויר. הרוח הצליפה בי, וסך הכול לבשתי חולצה ארוכה ודקה בצבע סגול לילך, עם ציור של כלב מעשן וכתוב עליה באדום:"hey dud!" ומכנסי טייץ דקים.
הכנסתי את ראשי לבין ברכי והתיישבתי כשברכיי צמודים על בטני. תמנטי את ראי והתחלתי לבכות. למה אני לא יכולה לחזור לימים בהם הייתי קטנה ותמימה?! למה עכשיו אני יודעת כול כך הרבה! לפעמים ידע הוא נשק, בידי האחד. ואויב בידי באחר.
המחשבות שלי התרוצצו בראשי ללא מעצורים, ללא אפשרות עצירה וסידור. שקעתי בתוך התחושה של הרוח המצליפה ונתתי לדמעות לזלוג. אפילו אם אני לא באמת ידועת למה.
הרגשתי חמימות נעימה לידי.
מישהו התיישב לידי, הרמתי את ראשי והתסכלתי עליו. זה היה אלכס.
* * *
ברגע שראיתי אותו, רציתי לקפוץ משם ולברוח על נפשי, אבל הוא כרח את ידו סביב כתפי, מה שהיה מחשיד.למה שהוא יחבק ילדה שהוא כול כך שנא. זה העביר בי צמרמורת דקה, מרעידה.כאילו זה לא הוא שעושה את זה. אבל החיוך שיצא על פניו גרם לי לפקפק בזה עוד יותר. חיוך מרוח כזה. כאילו, כאילו הוא עושה לי את זה כי הוא מרחם עליו.
אני זו שמרחמת. מאז ומתמיד. תמיד עזרתי לו אם אליקה הזו שלו! תמיד, אבל תמיד הייתי האחות הרחמנייה שעזרה לו כשנפל. חשבתי את פצעיו. והוא גומל לי בזריקה מצוק.
"החיוך לא עוזר" הוא אמר, מסיט את מבטו.
"אהא" נהמתי, מסיטה את ראשי לכייון המדורה, ישר. שלא יראה את הדמעות שניקוו בעייני.
"מתגעגע לאליקה?" שאלתי לאחר שתיקה, הבנתי שהאש הזו לא תגרש את אלכס, ואם כן זה יקרה רק עם תיתפס להתחתוניו. אלכס הרפה והחזיר את ידו אל כיסיו.
"כן, קצת…" מלמל חרש, כאילו לא רוצה שאשמע, אבל שמעתי מצוין. לא יודעת מאיפה בא האומץ והרעיון, חיפשתי את ידו על האדמה, מצאתי אותה ואחזתי בה. אלכס הופתע וניסה להשתחרר, ואז הפסיק. הסברתי את עצמי.
"תקשיב, גם אני מתגעגעת אלייה. ואני יודעת שאתה בדאד (בכוונה הדגשתי את הבדד) אבל, אולי תפסיק לרגע לחושב עלייה?!" הרמתי את ידו ועזבתי אותה. מסמיקה עד שורשי נשמתי.
"יש בזה משהו, אבל אני לא יכול" הוא אמר, בקול די חזק. פתאום התחלתי להתעניין בזה.
"למה?" שאלתי, הרגשתי שהסומק כאילו מתחיל להיעלם.
"כי, טוב היא הבנאדם היחיד שאני באמת סומך עליו…" הוא אמר לי בחיוך. ואז פרצופו הרצין והוא החליט לשתוק.
"טוב, שתדע, אני חושבת שאליקה סתם מנצלת אותך חבוב" הסתכלתי על ציפורני בהתענינות, ונימת הקול שלי הביעה אך ורק אדישות.
:את באמת אדישה כלפי זה?" הוא דיבר לאחר שתיקה.
"לא, אבל לכול אחד יש פה דמות. לא כול אחד אומר את האמת. כולם פה משחקים רק. אף אחד לא באמת יאמין לך אם פתאום תגיד שאתה מאוהב ב… לא יודעת, ב… אה.." התקשיתי למצוא שם.
"קתרין?" הציע. מחייך. פתאום.
"כן, אולי…." גמגמתי.
השתררה שתיקה. האש המשיכה להתפצפץ. הסתכלת אל תוכה. מבינה עד כמה אני מפגרת.