למה אני כזו קנאית!

הסתכלתי על מה שהוא כתב לה על הקיר בפייסבוק, אני קראתי את זה בטישטוש, אני רק זוכרת שהוא כתב בסוף- " יפה מאוד, אני אוהב…." ולא טרחתי לקרוא את ההמשך, יצאתי מהקיר של ליזה, וניכנסתי לג'מייל שלי, בעודי מלמלת- " שישתוק", כאילו שאני יכולה להשפיע איך שהוא, על זה שיש לו לב להגיב על הדברים האלו. סך הכול עבודה באנגלית.
" אני מתוסבכת" כתבתי הסטטוס שלי.
"אליונושקה! בואי, הגיע הזמן לנגן!" צעקה אימי בקול נרגש.
אני מנגנת על פסנתר, ואני מצטערת על זה כול רגע בחיי הנולזים.
קמתי באי רצון רב מהמחשב, בדיוק כשאחד הבנים בכיתה ידיד טוב שלי כתב בצ'אט:
"נו, מה היום? שוב הוא?! O_O" גיחכתי.
" סורי רון, אבל יש לי שיעור פסנתר :P" עניתי.
" את שונאת את זה!" אמר, ראיתי אותו, למרות שהוא היה באותו הרגע בבית שלו בשכונת נווה שאנן, ראיתי אותו מגחך.
" תוריד את החיוך מהפרצוף, תינוק. אני אחוזר" כתבתי, ושמיתי סמיילי של אגרוף, מצאתי אותו אמש.
יצאתי מהחדר, גוררת את עצמי לכיוון הפסנתר הענק ששכן בחדר ה-מוסיקה שלנו. החדר היה מלא בכלי נגנינה, כינורות, חלילים, ופסנתר לבן צחור, שאהבתי את זה שהוא לבן, אבל שנאתי לנגן עליו.
הוא היה אמור להיות אך ורק לנוי וליופי. לא יותר.
כהשתחלתי לנגן את " הסנדק" בעוד דמעות עולות בעייני.
מהר מאוד נכנעתי ויצאתי מחדר, למרבה הצער של אימי.
" מה עשיתי לא נכון?!" מלמלה.
נכנסתי ונכנסתי לג'מייל שוב. כתבתי לרון:
" חזרתי ילד :)"
" יופי. עכשיו, מה קרה לך שאת מתוסבכת?!"
הרהרתי קצת. אוף!
" את שם?" אמר.
" הלו!" כתב
"אני פה! שמע, כן, זה הוא שוב." אמרתי בכניעה.
" מה יש לך ממנו?! לא ראית אותו מעולם!" כתב, ושם סמיילי כועס.
" O_O, ממתי אתה כזה?!"\
" אני דואג לך, מפגרת!" ענה.
" לא ראיתי אותו, נכון, אבל ראית איך הוא מצייר?!" עניתי לו.
" כמוני, אני יודע. אבל עם הוא מצייר גרוע ממני, למה אתה לא מאוהבת בי!" הצהיר.
" כי אני מכירה אותך"
" נההה…. לא משנה"
הוא חיבב אותי, רון.
ואני לא יכולתי לאהוב אותו יותר מידיד.
זה היה קשה.
אוף.