לנקום.

**** לפני הסיפור, ממליצה לא לנסות את זה בלב שבור. תודה.****

התאבדתי. התאבדתי כשהשארתי את הלב השבור על השידה, בלי רחמים.
נשמתי עלתה לשמיים, וגופי היה קבור תחת האדמה. באת ללווייתי, אך לא סלחתי. בכית, צרחת והצטערת כל כך. אך הלב נשאר בשידה. עכשיו אני רק נשמה.
התהלכתי ברחוב, בלתי נראה. חיפשתי אותך וכשראיתי, הרגשתי איך נשמתי נצבטת. רק רציתי לעשות משהו, אך איך? אני רוח. אני רק נשמה, כמו אוויר. כשהייתי קרוב אלייך, הרגשת טרדה. הרגשת שמישהו מולך, אך לא ידעת מי. הסתכלת סביב בשיגעון, מביטה באנשים כאילו להם יש את התשובה. לא ראית אותי וכשהבטת בי בלי כוונה, הרגשתי איך את מלאת צער.
הרגשתי איך את נבלעת, איך הלב שלך שבור. כמעט ריחמתי עלייך, כמעט.
רק המוח שלי דיבר באותו הרגע.
את חייבת להבין אותי, זה היה הכרחי. זה כאב לי, יותר משכאב לך.
הלכתי לחדרי. החדר היה מלא אבק, בלי חיים. אף אחד לא ביקר את החדר הזה, חוץ ממני.
הייתי מביט איך הוריי בוכים, איך כל הממחטות ממלאות את הבית. כל כך כעסתי על עצמי, לא ידעתי שזה יוביל לתוצאות כאלה.
רציתי להראות להם שאני עדיין רואה אותם, שאני יכול להרגיש בהם. אך זה לעולם לא יקרה, בני אדם לא יראו את הרוח. אך הרוח תראה אותם. זה כאב.
ישבתי בחדרי. דומם. הבטתי בשידתי, האפורה בעצב, שמעלה היה את לבי. לב שרק אני ראיתי, ועדיין הייתה הזדמנות להכניס אותו לנשמתי. אבל השפלתי את מבטי ואמרתי 'לא.' אני לא אתן לרגשותיי להשתלט עליי. לעולם לא.
במקום לקחת את הלב, לקחתי סכין מהמטבח. אחד מהסכינים המשובחים של אימא.
היה קשה לאחוז בזה, אך הצלחתי. לקח לי שעתיים להצליח לאחוז בזה באוויר, בלי שאף אחד ראה.
יצאתי מהבית, לכיוון ביתך.
הבית שלך היה ניראה אותו הדבר, ירוק בשמחה, גינה מלבבת וכלב חמוד. הוא כעס כרחרח אותי, הוא הרגיש משהו רע באוויר. מזל שהצלחתי להסתיר את הסכין.
לא דפקתי בדלת. רוחות עוברות דרך קיר.
ואז ראיתי אותך.
ישבת עם הבוגד. הבן אדם שאייתו בגדת בי אייתו. כעסי בער בי, כבר לא הצטערתי על שום דבר.
עינייך היו אדומות. לא שהיה אכפת לי במיוחד באותו הזמן. גם עיניו היו כאלה. הוא רק בהה בקיר ואת עשית כמוהו. לא נגעתם אחד בשני. אפילו לא בידיים. כמו אצל הורי, החדר היה מלא ממחטות.
לפתע שמתי לב שהחדר אפור. הצבע בקיר היה לבן, אך ההרגשה הייתה כל כך עצובה, שראיתי חדר אפור.
"אני לא מבינה למה הוא עשה את זה." את לפתע אמרת. הוא הנהן בהסכמה. "אני דחיתי אותו, אני אמרתי לו שזה לא מתאים, לא ידעתי שהוא לא הבין זאת. היינו ידידים וחברי אמת, למה הוא התאהב בי פתאום?" עינייך ירדו אט, אט ושוב ידייך ניגבו אותן. "למה… אבל זאת אשמתי. לא היינו צריכים להיות ביחד."
"אני יודע. למה לא נפרדנו בכלל אחרי המוות שלו?"
"כי.."את נשמת עמוק. "כי אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. אני יודעת שמוות אמור לעצור אותי, אבל אני מרגישה כאילו הבעל שלי יושב לידי. אני לא יכולה לוותר עלייך."
"את.. רצינית?" הוא היה עם עיניים פעורות.
"כ..ן.." את גמגמת בהתרגשות, חיוך קטן עלה על פנייך.
"אני אוהב אותך גם. אבל אני רוצה פסק זמן." כמעט עמדתם להתחבק, אך הוא עצר.
"אני מבינה." אמרת בייבוש.
"אנחנו לא נפרדים, פשוט… זה קשה. אבל עוד מעט נחזור, זה לא הזמן המתאים." הוא אמר וקם ממקומו.
"להתראות." אמרת ולא הבטת בו.
"ביי." הוא אמר ויצא מהבית.
נשארת. לא הוצאת הגה מפיך. לפתע ים של דמעות ירד מעינייך. כיסית את עינייך בידייך וצרחות יצאו מפיך.
"אני בן אדם נורא! איך יכולתי להגיד דבר כזה?" בעטת בכל חפץ, חוץ מכלבך, בכעס נוראי.
הרגשתי שלהרוג אותך, זה הדבר הנכון. כבר ראיתי איך חייך בלי טעם, בדיוק כמו שלי. ידעתי שתזעמי עליי בכל לבך, כשנפגש, אך זה היה שווה את הסיכון.
התקרבתי אלייך. פתאום הרגשת את האי נוחות והבלבול שקרה שהבטתי בך בפעם הקודמת. הרגשת רוח נושבת, משום מקום. את הסכין הצלחתי להסתיר, גרמתי לזה להיות בלתי נראה לפחות לכמה זמן.
הסכין הפסיק להיות בלתי ניראה. פתאום ראיתי אותו וקפצת בבהלה. סכין מרחף? סביר להניח שגם אני הייתי מפחד מזה.
התרחקת ממני, ברחת כמו שאף פעם לא רצית. אני רצתי, אבל יותר מהר. השגתי אותך.
במהירות בלי חשיבה, החדרתי את הסכין לבטנך.
את הושפלת לרצפה, מלאה בדם. הרגשתי הכי נורא עם עצמי, כאילו המעשה שלך היה הכי מלאכי בעולם.
ומתת שם, בסלון.